המלונות, התעשייה והכסף ניצחו - ים המלח לא
אל תתנו לכותרות על קציר המלח לבלבל אתכם: הפרויקט לא ישנה במאום את המצב האקולוגי הקשה של ים המלח. ההסכם בין כיל לאוצר נועד להציל את המלונות והוא נוצר תחת הלחץ הפוליטי של הלובי רב העוצמה של בעליהם. הדבר ה"ירוק" היחיד בסיפור הזה הוא הדולרים. מאחורי ההסכם
המשא ומתן בין האוצר לכיל, שקיומו נחשף ב-ynet, נולד מתוך בעיית עליית המפלס בבריכה 5 של המפעלים. בריכה זו, שהוקמה על ידי המדינה לצורך אידוי מי ים המלח לשם הפקת אשלג, שוכנת באגן הדרומי והיבש של הים.
- יש הסכם: כיל תממן 90% משיקום ים המלח
- זועמים על ההסכם: "עוד תהיה כאן ועדת חקירה"
-
התמלוגים מים המלח עוד לא הגיעו - והשרים כבר רבים
מי ים המלח שנשאבים מהאגן הצפוני מוזרמים לבריכה ומתאדים בשמש הקופחת של בקעת הירדן. בעקבות האידוי, שוקעים המינרלים שבמים לקרקעית הבריכה בסדר מסוים: ראשית שוקע מלח, לאחר מכן קרנלית שממנו ניתן להפיק אשלג ומגנזיום כלורי שמשמשים כדשן לחקלאות.
בראשית שנות ה-70 החליטה המדינה ליזום הקמת מלונות על חוף בריכה 5. המיקום הבעייתי נבחר מפני שהמדינה רצתה לעודד תיירות לאזור על ידי מיקום המלונות על קו המים, ולא יכלה להקים מלונות לחופי האגן הצפוני בגלל סכנת הבולענים.
כבר בעת שתוכננו המלונות, הזהירו מנהלי מפעלי ים המלח את מקימיהם כי יש בעיה עם מפלס המים של בריכה 5. שקיעת המלח לקרקעית גורמת לעלייה של המפלס ב-20 סנטימטרים כל שנה. לא מדובר בבעיה שמרגישים באופן מיידי, אך מנכ"ל המפעלים דאז הזהיר, כי מלון שישכון לחופי הבריכה יוצף לאורך זמן.
הלובי הפוליטי של המלונות
המלונות הוקמו בכל זאת ולאורך השנים הגנו עליהם בסוללות עפר ובטכניקות ייבוש מים שונות. העלויות התחלקו בין המפעלים, למדינה ולמלונות: 40% במימון המפעלים, 40% במימון המדינה ו-20% במימון המלונות.
לפני כמה שנים, כשהתברר כי הבעיה מחמירה וסוללות עפר לא יועילו עוד, החליטו המלונאים לגייס את כל כוחם הפוליטי כדי לגרום למדינה לפתור את הבעיה באמצעות קציר מלח. מדובר בהליך מסובך ויקר שבו מגרדים את המלח מקרקעית בריכה 5 ומחזירים אותו לאגן הצפוני.
דוברות יחנו בלב הבריכה וישלחו מנופים גדולים לקרקעית עם שרשראות שישברו את גבישי המלח. לאחר מכן ישלחו המנופים לקרקעית כפות נקיות שיאספו את שבר הגבישים למיכלים. המיכלים יעלו על כבל שיימתח מהדוברות למסוף על החוף ויסיע את המיכלים המלאים. מהחוף יוסע המלח בדרך עפר אל חוף האגן הצפוני ושם יעלה על דוברות אחרות שייקחו אותו חזרה לים שממנו בא.
מתחילה סימנו לעצמם בעלי המלונות שלחוף ים המלח מטרה: ביצוע קציר מלח ללא עלות למלונות עצמם. לא לחינם מימנו המלונות עד כה 20% מפעולות המיגון. הם אלה שמרוויחים ממיקום על קו המים של בריכה 5 ואם יעלה במפלס באופן שלא יאפשר את עבודתם, הם אלה שיפסידו.
אך הלובי הפוליטי של בעלי המלונות החל לעבוד במרץ. יו"ר שדולת המלונאים בכנסת, ח"כ אופיר אקוניס, כינס בספטמבר 2010 את ועדת הכלכלה שבראשותו וקבע: יש לבצע מיד קציר מלח. לחצים הופעלו על שורה של פוליטיקאים והמלונאים אף נפנפו באיום על מקום עבודתם של 5,000 מתושבי הנגב.
לבסוף עשו האיומים את שלהם והמלונאים השיגו את מבוקשם: ועדה בראשות השר להגנת הסביבה גלעד ארדן המליצה לראש הממשלה ליזום קציר מלח והצעת חוק פרטית של ח"כ משה מטלון (ישראל ביתנו), חבר סיעתו של שר התיירות, סטס מיסז'ניקוב, קבעה כי מפעלי ים המלח והמדינה צריכים לממן את הקציר המלח - 90% המפעלים ו-10% המדינה.
שר התיירות אף הוסיף דובדבן לקצפת והגיש עוד הצעת חוק לפיה יועלו התמלוגים של מפעלים ים המלח מ-5% ל-10% על הפקה של יותר מ-3 מיליון טון בשנה וכל כספי התמלוגים יועברו לקרן ייעודית שתשקיע בתיירות בים המלח.
יש לציין, כי עליית המפלס אינה קשורה לזיהום הסביבה, וקציר המלח אינו פותר את הבעיות האקולוגיות של הימה. בחלקו הצפוני של ים המלח יורד המפלס בהתמדה כתוצאה מהעצירה ההיסטורית של זרימת המים מנהר הירדן ובשל שאיבת המים על ידי מפעלי ים המלח. באגן הדרומי, לעומת זאת, שהתייבש ומורכב כיום מאוסף של בריכות תעשייתיות, המפלס עולה בהתמדה בשל הצטברות מלח בקרקעית כתוצאה מפעילות המפעלים.
אם המים ימשיכו לעלות הם יציפו את המלונות, אך לא מדובר בבעיה של זיהום ובטח שלא באינטרס ציבורי. ים המלח עצמו, כלומר האגן הצפוני, לא משתנה בעקבות עליית המפלס. אף בעל חיים לא ניזוק ממנה ואף תושב לא נעשה חולה בעטיה. הנזק הוא אך ורק למלונות או יותר נכון, לכיסם של בעלי המלונות ולפרנסתם של העובדים במלונות.
הזמן פעל לטובת הממשלה
הצעות החוק שיזם שר התיירות הן שדחקו את כיל לשולחן המשא ומתן שערך משרד האוצר. במפעלים הבינו כי כל עוד רוחם של המלונאים מנשבת בכנסת בצלמו ובדמותו של שר התיירות, הם אינם יכולים להמשיך בנתק ובסכסוך עם כלכלני האוצר.
בספטמבר השנה, לאחר שהתברר כי גם המשנה ליועץ המשפטי ממליץ לדרוש מהמפעלים מימון כמעט מלא של קציר המלח, נפגשו שר האוצר, יובל שטייניץ, ויו"ר החברה לישראל, אמיר אלשטיין. לאחר שהובהר כי במשרד האוצר לא רואים בעין יפה את ההתקפה הבוטה על האינטרסים של התעשיינים באזור, הוחלט לנהל משא ומתן במטרה להגיע להסכמות בכל הנושאים הפתוחים שעמדו על הפרק: קציר המלח והתמלוגים שיש לשלם. באותה הזדמנות גם התעקשו באוצר, כי בעיית תמלוגי העבר שנמצאת בבוררות, תוכרע במשא ומתן.
המשא ומתן היה ממושך ונוהל כאשר כל צד מחזיק במספר קלפים. האוצר נהנה מהעובדה שמפעלי ים המלח מעוניינים לבצע קציר מלח לא פחות מאשר המלונות. גירוד המלח מקרקעי הבריכה יאפשר לכיל להגדיל את כושר הייצור של הבריכה, ומעל הכל במפעלים הבינו, שגם אם מבחינה טכנית ניתן להמשיך לעבוד גם לאחר שהמים יציפו את המלונות, אף אחד לא ייתן לתעשיית התיירות לשקוע במצולות רק כדי שהם יוכלו להמשיך לעבוד.
לכל הצדדים היה ברור שעד סוף שנת 2017 צריך להשלים את קציר המלח ולא - אף אחד לא יוכל לעשות כסף במקום הנמוך בעולם. מנהלי כיל ציינו לא פעם ולא פעמיים כי דרושות להם 6 שנים להשלים את התהליך. באוצר הניחו כי ככל שעובר הזמן לקראת סוף 2017, מנהלי כיל יהיו לחוצים יותר להשלים את המשא ומתן ונכונים יותר להתפשר בנוגע לתמלוגים. הזמן פעל לטובת פקידי הממשלה.
קלף נוסף שהחזיק האוצר הוא קלף הכנסת. אם כיל לא יגיעו להסדר טוב עם הממשלה, הם ייאלצו להתמודד עם הסדר פחות טוב שמציעים חברי הכנסת. ניתן לראות מההסדר הסופי שאליו הגיעו, כי נוסח הצעות החוק שיזם שר התיירות שימש כגבול גזרה במשא ומתן, ובאוצר סיפקו לכיל הסכם שהוא קצת יותר טוב ממה שמציעה הכנסת, אבל רק קצת.
הקלפים של כיל
גם כיל החזיקה כמה קלפים במשא ומתן. ראשון היה לחץ המלונאים שהגישו בג"ץ בדרישה שהמדינה תחל כבר בביצוע קציר המלח, לפני שיהיה מאוחר מדי. הבג"ץ של המלונאים, אף שהמפעלים לא יזמו אותו, נטרל במידה מסוימת את איום המדינה כי קציר המלח ייצא לדרך רק לאחר שכיל תיתן לאוצר את מבוקשו בנושא התמלוגים.
הקלף המשמעותי יותר של כיל, שהוחזק קרוב לחזה במשך שנים רבות, הוא מכתב התחייבות שהעניקו שר האוצר ושר התעשייה בממשלת רבין, אברהם (בייגה) שוחט ומיכאל חריש, לבעלים של החברה לישראל דאז, ארווין אייזנברג. במכתב זה, שניתן לקראת הפרטת כיל ומכירתה לחברה לישראל ב-1995, התחייב שר האוצר דאז שלא לממש את סעיף 15 א' של חוק הזיכיון. סעיף זה קובע שאם המפעלים יפיקו יותר ממיליון טון אשלג בשנה, המדינה תוכל להעלות את התמלוגים לרמה שבין 5% ל-10%.
אחד ההישגים החשובים בהסכם שחתם האוצר היום הוא ההסכמה של כיל להעלאת תמלוגים על הפקה של יותר ממיליון וחצי טון החל מ-2012. למעשה, כיל מוותרת על מסמך שוחט-חריש וכל מה שהובטח לה במסגרתו.
שטייניץ שולף את הקלף המכריע
ביום חמישי האחרון, לאחר שהמשא ומתן הגיע למיצוי ולאחר שהאוצר התחייב לבג"ץ כי יגיע לתוצאות עד סוף השנה, נפגשו שר האוצר ויו"ר החברה לישראל שנית. הפעם החליט שטייניץ לשלוף את הקלף הסופי של המדינה, שהיה מונח בחפיסה עוד מאז שהגיש המשנה ליועץ המשפטי, עו"ד אבי ליכט, את חוות הדעת שלו: הקלף של מס רווחי יתר.
מאז שמכרה המדינה את מפעלי ים המלח לחברה לישראל, זינק מחיר האשלג בעולם בעשרות אחוזים. שווי המפעלים כיום הוא יותר מפי 10 משווים המוערך כאשר נמכרו למשפחת אייזנברג שהעבירה אותם למשפחת עופר.
ב-4 השנים האחרונות, בעקבות עליית מחירי האשלג, כ-25 מדינות העלו את התמלוגים שמשלמות חברות עבור משאב טבע זה. גם חוות הדעת המשפטית של ליכט קבעה כי יש מקום להטיל מס רווחי יתר על המפעלים.
באותה פגישה גורלית בין אלשטיין לשטייניץ, השמיע האחרון את האיום הסופי: תשלמו 90% ותסכימו להעלאת תמלוגים על ייצור של יותר מ-1.5 מיליון טון בשנה, אמר שר האוצר, ולא אקים ועדת ששינסקי נוספת שתטיל מס רווחי יתר על המפעלים.
בסופו של עניין הוסכם כי כיל ישלמו במזומן 80% מעלות הפרויקט ויסכימו להעלאת התלמלוגים לשיעור של 10%. 10% נוספים, מתברר, כבר שולמו למדינה עבור קציר מלח עם הפרטת המפעלים ב-1995, כך שבסך הכל ישלמו המפעלים 90%. סוגיית תמלוגי העבר, בגובה של 300 מיליון דולר, שהמדינה טוענת כי המפעלים חייבים לה ולא שילמו עד כה, תמשיך לידון בבוררות.
למעשה, מילא האוצר את חובת המדינה כלפי התעשייה בים המלח, כאשר הביא לידי פתרון את בעיית עליית המפלס שנוצרה, כאמור, באשמת המדינה ומאימת על עתיד המלונות. הוא עשה זאת על ידי שימוש בכספי מדינה עתידיים: ויתרו לכיל על תמלוגים שיכולים היו להיכנס לקופת המדינה, ובתמורה כיל תממן את רוב הפרויקט.
קשה לשפוט האם ההסכם שהושג הוא הסכם טוב למדינה, שכן אין דרך להעריך כמה כסף תפסיד הקופה הציבורית משני הויתורים המרכזיים של האוצר: הויתור על 300 מיליון דולר בתמלוגי עבר והוויתור על ועדה ממשלתית שתבחן את האפשרות להטיל מס רווחי יתר (ועדת ששינסקי ב').
אך ההסכם מעורר כמה שאלות מהותיות: מה עם חלקם של המלונות? מדובר בעסקים גדולים ומכניסים שנמצאים בידיים פרטיות ומסתמכים על משאב הטבע הלאומי לא פחות מאשר המפעלים. בנוסף, הם אלה שקיומם תלוי באופן מוחלט בקציר המלח. מדוע הם לא תורמים את חלקם לפרויקט? שאלה שנייה קשורה ל-10% שמפעלי ים המלח העבירו כבר ב-1995 למדינה לצורך טיפול בבעיית עליית המפלס. אם כבר אז היה ידוע על הבעיה והוסכם כי המפעלים יישאו בעלויות. מדוע לא הוסדר הנושא כבר אז, לפני ההפרטה?
ההסכם בין האוצר לכיל אינו סוף פסוק. שר התיירות ממשיך לפעול להכשלת ההסכם כדי שיוכל להעביר חוק שיבטיח כי הכסף שייכנס לקופת המדינה מהתמלוגים יועבר אל תעשיית התיירות. בנוסף, באוצר מתכוונים עדיין לדרוש מהמלונות כי ישלמו את חלקם בפרויקט קציר המלח וצפויים לדרוש 5% מימון מבעלי המלונות.
תגובת התאחדות המלונות בים המלח
מהתאחדות בתי המלון בים המלח נמסר בתגובה: "בשנות ה-70 פרסם מנהל מקרקעי ישראל באגן הדרומי של ים המלח מכרזים להקמת אזור תיירותי ומלונאי. בתב"ע נקבע כי המגרשים יוגבהו ועליהם יוקמו המלונות, וזאת בתיאום עם המפלס הצפוי של מי ים המלח, בתום תקופת הזיכיון של מפעלי ים המלח (עד שנת 2000). התב"ע כללה גם גובה מים מקסימלי של מי הים. המלונות בים המלח נבנו בהשקעה של מאות מיליוני שקלים כל אחד, בהתאם לתב"ע החוקית הקיימת ובהתאם להסכמי החכירה, שעבורם שילמו המלונות כסף רב ובערך מלא למנהל מקרקעי ישראל.
"כאשר המדינה האריכה את הזיכיון של מפעלי ים המלח, הייתה המדינה צריכה לתת את הדעת שלא ניתן להעלות את מפלס המים מעבר לתב"ע, וכי יש צורך לטפל בהצטברות המלח בקרקעית הים, כפי שעושים המפעלים בירדן, אשר מזה שנים מגרדים את עודפי המלח מקרקעית הים.
בשנת 2006 פנו המלונות לעזרת בג"ץ (ולא הפעילו כוח פוליטי, כפי שנטען באופן שגוי בכתבה). הפנייה לבג"ץ באה על מנת לחייב את המדינה לפתור את הבעיה שהיא עצמה יצרה ברישול הדעת ובשלומיאליות בעצם הארכת הזיכיון של המפעלים, ללא חיובם לטפל בהצטברות המלח בקרקעית הים. לבג"ץ התחוור כי המדינה אכן כשלה במציאת פתרון קבע להמשך הקיום המשותף של המפעלים ושל התיירות לחופו של ים המלח.
"עליית מפלס המים מסכנת לא רק את עתיד המלונות באזור, אלא את המשך קיומו של המתחם התיירותי בעין בוקק ובנווה זוהר על תשתיותיו הרבות, וכפועל יוצא מכך, את פרנסתם של עשרות אלפי תושבים בנגב ובדרום.
בג"ץ השתכנע בדחיפות ובחומרת העניין וחייב את המדינה להתמודד עם הנושא. הממשלה הקימה את חל"י (החברה הממשלתית להגנות על ים המלח). למרבה הפליאה, חל"י הובילה לפתרון הזוי של הרס המלונות באזור. בשלב זה פנו המלונאים לעזרת הציבור על מנת למנוע החלטה לא הגיונית והזויה זו, שאף נפסלה על ידי שלושת המומחים המובילים בארץ בתחום הגנת הסביבה.
"בסופו של דבר התקבלה ההחלטה ההגיונית היחידה לקצור את המלח מקרקעית הים. עשרות אלפי תושבי הנגב עלולים היו לאבד את פרנסתם אם המלונות באזור התיירות בעין זוהר ובנווה בוקק היו נאלצים להיסגר בשל סכנת הצפה.
"מדובר באינטרס ציבורי. אזור התיירות בים המלח מספק פרנסה לעשרות אלפי תושבים בנגב, וכולל לא רק את עובדי המלונות, אלא גם את עובדי אזור המסחר, מורי דרך, נהגי הסעות וכו', וכן את המעגל השני והשלישי של מתפרנסים מתיירות בערד, בדימונה, בכסייפה, בירוחם, בבאר שבע ובשאר אזורי הנגב.
"מה היה קורה אילו כתוצאה ממיזם תעשייתי מצליח ועתיר הכנסות היו מי הים התיכון מאיימים להציף את רחובות הירקון ובן יהודה בת"א? האם גם אז זה היה עניין פרטי של בעל בית או עסק ברחוב הירקון או ברחוב בן יהודה, ולא עניין ציבורי?
"ועוד עניין, הטענה כאילו על המלונות להשתתף בעלויות הקציר היא לעג לרש. כל עוד בתי המלון אינם שותפים לרווחי מפעלי ים המלח ואינם מקבלים תמלוגים (כמו המדינה), הם אינם צריכים להיות שותפים בהוצאות הייצור והתפעול של מפעלי ים המלח".
לפנייה לכתב/ת 
