מבט ל-2012: לא הכול שחור
לא בטוח שהאביב הערבי הוא חורף איסלאמי, ולא כל גל הוא צונאמי. איראן נרתעת, מצרים נרגעת, חמאס זקוק לשקט, ואחרי קריסת אסד חיזבאללה יהיה בצרות. אז כל מה שצריך זה לחכות? לא בדיוק. סיכום שנה, הצד האופטימי
אין ספק שגל ההתקוממויות ששטף את העולם הערבי ב-2011 שינה את כללי המשחק באזור ויצר איומים פוטנציאליים חדשים-ישנים על ישראל. עם רובם כבר התמודדנו בעבר בהצלחה לא מבוטלת - למשל כניסת צבא מצרי לסיני או טרור בגבולות עם ירדן וסוריה. לצד האיומים הממשיים והפוטנציאליים הנערמים בפרוס 2012, בעיקר לטווח הקצר, אפשר להבחין בלא מעט התפתחויות חיוביות שעשויות לשפר את המצב הביטחוני-אסטרטגי בטווח הבינוני והארוך.
הכתבה הראשונה: כל הסיבות לדאגה
למשל - המכה שיספוג "ציר הרשע האיראני" אם ייפול משטר אסד בסוריה; או נחישותן המגובה במעשים של מדינות המפרץ הערביות הסוניות להתמודד בכל האמצעים - פוליטיים, כלכליים וצבאיים - עם האיום האסטרטגי מאיראן; אפילו נסיקתן הפוליטית של התנועות האיסלאמיות כתוצאה מגל ההתקוממויות, כנראה הרבה פחות מאיימת ומסוכנת לישראל מכפי שמצטייר.
האחים המוסלמים במצרים, בתוניסיה ובירדן מייצגים מה שמכונה בפי המומחים "איסלאם היברידי" הממזג זהות לאומית-חברתית עם הזהות האיסלאמית. בניגוד לתנועות הג'יהאד המובהקות, כמו אל-קאעידה והג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, האחים המוסלמים מעניקים עדיפות ברורה ל"דעווה" (הרווחה הכלכלית והחברתית) של עמיהן על פני מצוות הג'יהאד. לכן סביר להניח שיאמצו מדיניות פרגמטית ויתאמצו לבדל את עצמן ואפילו להילחם ב"סלפים" הפונדמנטליסטים.
הם לא יאהבו את ישראל ויציקו בכל הזדמנות, אבל ייזהרו שלא לבטל את הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן, ויימנעו מחרחור מלחמה רבתי שתכניס את עמיהן למצוקה. זה יהיה כנראה נכון גם לגבי המשטר בסוריה אחרי אסד.
לכן הקלישאה הנפוצה כל כך לאחרונה, "האביב הערבי אינו אלא חורף איסלאמי" טעונה בחינה מחדש. יש סיבה טובה להעריך שהגאות הפוליטית של המפלגות האיסלאמיות לא תימשך לנצח. התנועות מצליחות מפני שהן הכוח היחיד שהיה מאורגן וממושמע סביב המסגדים, ולכן יכול היה להיכנס לריק הפוליטי שנוצר עם פרוץ המהומות וקריסת המשטרים. בהחלט ייתכן שבהמשך, אולי אפילו בעוד שנים לא רבות, יגברו בעולם הערבי הצעירים ששואפים לשפר את מצבם הכלכלי - שבינתיים ממשיך להידרדר - באמצעות דמוקרטיזציה, פתיחות וליברליזציה אמיתיים והפרדת הדת מהמדינה.
זה ייקח זמן. את התוצאות לא נראה ב-2012 ואולי גם לא בשנתיים-שלוש שאחריה. תהליך ארוך דומה התרחש אחרי המהפכה הצרפתית עד שקמה שם דמוקרטיה אמיתית. לא בלתי סביר שזה גם מה שיקרה בעולם הערבי במאה ה-21, בקצב מואץ בהרבה בהשוואה למאה ה-18 בצרפת - בזכות מהפכת התקשורת והרשתות החברתיות.
יכולים להפתיע ולהתקיף
מההיבט הצבאי אפשר לרשום לחיוב במאזן האסטרטגי של ישראל שב-2011 לא חל כרסום משמעותי בהרתעה הכוללת. הן כלפי גורמי האיום במעגל הקרוב והן כלפי המעגל הרחוק. עדות לכך הם השקט היחסי בגבולות סוריה, לבנון וירדן; השקט בגדה; רתיעת חמאס מעימות נרחב; העצבנות באיראן לנוכח הדיבורים על מתקפה ישראלית; והעובדה שהמשטר הסורי אינו ממהר להשתמש בארסנל הטילים והרקטות שלו נגד ישראל, למרות הפיתוי לעשות זאת כדי להיחלץ ממצבו הפנימי המחמיר והולך. בינתיים לא נשקף לנו שום איום קיומי ממשי. ההרתעה אינה הסיבה היחידה, אבל היא גורם חשוב לתופעות הללו.
מעבר לכך, יכולותיה ומוכנותה של ישראל להתמודד צבאית עם האיומים השתפרו וממשיכות להשתפר בהתמדה. היכולות גבוהות כבר היום, בעיקר בתחום ההתקפי (ולפי פרסומים זרים, כוללות אפשרות להרתיע את איראן משימוש בנשק אטומי באמצעות איום ב"מכה שנייה").
התקפית, ישראל יכולה להפתיע את יריביה הרחוקים והקרובים. בתחום ההגנתי היכולות עדיין במצב התחלתי (המערכת הרב-שכבתית ליירוט רקטות וטילים עדיין בחיתוליה, ומערכות למיגון השריון ויכולתו להתמודד עם טילי נ"ט יש מעט). השורה התחתונה: אם ישראל תשקיע את המשאבים הדרושים יש לה סיכוי טוב בעוד כמה שנים להתמודד בהצלחה וביחס שחיקה נמוך עם האיומים ולתחזק את ההרתעה.
ומה עם הפצצה שבדרך? גם פה אפשר למצוא נקודות חיוביות יחסית. חרף ההתקדמות שהשיגו המדענים, ההנהגה באיראן בראשות עלי חמינאי עדיין לא החליטה לייצר את הנשק הגרעיני. הסיבות העיקריות לכך הן החשש לשרידות פוליטית תחת סנקציות כלכליות "משתקות" והחשש ממכה צבאית. לכן יש עדיין למערב שנה עד שנה וחצי לנקוט אמצעים חריפים, כולל תקיפה. במרס 2012 תהיה כנראה נקודת ההחלטה הבאה. בהקשר זה מציינים מומחים ואנשי מודיעין כי הסנקציות שכבר הוטלו על איראן משפיעות על המשטר ומחייבות אותו לנקוט צעדי צנע. לכן הוא יירתע בזמן הקרוב (שנה-שנתיים) מצעדים דראסטיים, ובעיקר מהחלטה לשבור את הכלים עם העולם ולייצר לאלתר את הפצצה או מתקן נפץ.
חמאס מהאחמ"ס
פרט לכל אלו, הזעזועים בעולם הערבי גרמו למספר תופעות נוספות שיש להן פוטנציאל חיובי מנקודת ראות ישראלית:
1. מלחמת האזרחים מחלישה את הצבא הסורי ומפוררת אותו. אם המשטר הנוכחי בדמשק ייפול, יאבד חיזבאללה בעל ברית צבאי ואת העורף הלוגיסטי. זאת בנוסף לקשיים שיהיו לאיראן לקיים קשר פיזי עם הארגון ולהעביר לו אספקה ומדריכים ממשמרות המהפכה. במילים אחרות, חיזבאללה יהפוך לטרף קל יותר לא רק עבור ישראל אלא גם יריב חלש יותר לעדות האחרות בלבנון. מסיבה זו נסראללה כיום נזהר מאוד שלא לנקוט יוזמות הרפתקניות שעלולות לסבך אותו במלחמה שתהיה הרסנית לארץ הארזים. סביר גם להניח שביום שאחרי אסד, חיזבאללה לא ימהר לשגר טילים ורקטות לעבר ישראל בכל מקרה. אפילו אם ישראל ו/או ארה"ב יתקפו באיראן והאייתוללות ידרשו נקם בתמורה להשקעתם. אינטרס ההישרדות של חיזבאללה והעדה השיעית צפוי להכריע.
2. סוריה היא כעת אחת מזירות העימות החשובות בין איראן השיעית לבין מדינות המפרץ הערביות הסוניות ובראשן סעודיה וקטאר. מדינות המפרץ הערביות וגם טורקיה הסונית יודעות כי קריסת משטר אסד תפגע קשות ביומרות וביכולות האסטרטגיות של איראן. לכן הן יוזמות פעלתנות תקיפה ונשכנית - ממניעים הומניטריים כביכול - של הליגה הערבית נגד אסד. טהרן לא נשארת חייבת, ומפסיקה תמיכה כספית לחמאס (הסוני) המקורב לאחים המוסלמים, שמסרב להביע תמיכה בנשיא הסורי והנהגתו אף בורחת מדמשק.
3. חמאס שייך לדגם האחמ"ס (אחים מוסלמים) של התנועות האסלאמיות, כלומר לזרם המתון שה"דעווה" בראש סדר העדיפויות שלו. ממשלת חמאס בעזה מודאגת בשנה האחרונה מהאפשרות שהטלטלה בעולם הערבי תגיע גם לרחוב ברצועה ותערער את שלטונה, במקביל למצוקה הכלכלית עקב הקיצוצים האיראניים. לכן מעוניין חמאס מאוד בפיוס עם הרשות הפלסטינית ואש"ף בראשות אבו מאזן; ובאותה מידה, הוא מחפש רגיעה עם ישראל כדי לזכות בלגיטימציה (ובכסף) בעולם. כך נוצרה הזדמנות להידברות עקיפה בין חמאס לישראל בתיווך מצרי. הסכם שלום לא ייצא מזה, אבל הסדרה ושקט לתקופה ארוכה הם בגדר אפשרות ריאלית.
4. המועצה הצבאית העליונה במצרים מגלה כוונה ברורה להמשיך להיות הגורם הפוליטי המוביל והדומיננטי. יש לה אינטרס חשוב לשמר את היחסים הקרובים והמתגמלים עם ארה"ב. היא גם מעוניינת להחזיר לעצמה את השליטה הביטחונית בסיני (כדי למנוע התפתחות נוספת של קבוצות טרור של הג'יהאד העולמי המסכנות את המשטר ואת האינטרסים הכלכליים שלו) ולמנוע התלקחות רבתי בין ישראל לגורמי הטרור העזתיים (שתצית את הרחוב המצרי). לכן, אם תצליח המועצה לאכוף את רצונה על הגורמים הפוליטיים האחרים, כולל האחים המוסלמים, יש סיכוי טוב שהסכם השלום עם ישראל יחזיק מעמד ואולי גם יושג פתרון ביניים למצב הנפיץ בעזה ויסוכל איום הטרור מסיני.
עובדות והערכות אלה הן סיבה טובה לאופטימיות זהירה ובוודאי שהן מאזנות את התמונה הקודרת המצטיירת מהאירועים בשנה שחלפה. עם זאת יש שתי יוזמות שהממשלה יכולה לנקוט ושבכוחן לשנות לחיוב ובאופן מיידי ודרמטי את המצב הביטחוני-אסטרטגי:
האחת היא יוזמה שתביא לחידוש המו"מ הישיר עם הפלסטינים. השנייה היא החלטה לתקוף באיראן (בתנאי שיש סיכוי גבוה שתקיפה כזו תשיג את יעדיה).
שני העניינים קשורים זה בזה: חידוש התהליך המדיני, למרות תמרוני ההתחמקות של אבו מאזן, עשוי לסייע להיחלץ מהבידוד הבינלאומי ולהתגונן בפני התגובה העולמית לתקיפה באיראן. לכן ראוי שהיוזמה בעניין הפלסטיני תקדם ליוזמת התקיפה. נתניהו וברק וכמוהם שרי השמינייה והקבינט יודעים זאת היטב. השאלה היא רק אם יהיו להם ב-2012 האומץ האישי והיכולת הפוליטית לפעול בשני הערוצים, כמתחייב מהאינטרסים האסטרטגיים של ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
