ילדים זה ברכה, גם על הבמה
"ילדים לא מנומסים בכלל, ואין עליהם שום מורא של תרבות ונאורות. כשהם אוהבים אותך, אתה חש איך כל העולם והאולם עולים בלהבות של אהבה והתלהבות". יהורם גאון גילה את עצמו מחדש כשחקן תיאטרון דווקא בהצגות לגיל הרך
בשנה שעברה שיחקתי בהצגת ילדים בשם "סבא אליעזר" על פי ספרו של לוין קיפניס, ונשאלתי כל העת: "למה לך? מה פתאום הצגת ילדים? אתה בטוח שמתאים לך? למה בכלל?". כל זאת ועוד הרבה תהיות ושאלות, שאין לי ספק שבאו ממקום טוב ואוהב, אפילו דואג, רק שלא מבין.
טורים אחרונים של גאון ברשת
אז ככה: עשיתי את ההצגה כי רציתי - לא כי צריך, לא כי חשוב, ולא כדי לחפש לי "שווקים חדשים". אני מודה ומתוודה, שהייתה זו חוויה מן הקסומות שחוויתי.
ילדים זה הקהל הכי אמיתי שיש, והוא מזכיר לי מעט את ההופעות לפני שנים רבות, בלהקה הצבאית לפני החיילים. כשהצופים במדים נהנו, יכולת לראות על גלי האהבה שהרעיפו עליך. וכשלא אהבו, ביקשת לדעת אם השבר הסורי-אפריקני נמצא בקרבת מקום - כדי להיבלע בו ,ולצלול בתהומותיו, מפני שאגות הבוז.
שם בלהקה הצבאית, למדתי יותר מכל בתי הספר המלומדים למשחק את המקצוע המטורף הזה, את תורת הטיימינג, וההאזנה לשקט שבאולם - השקט, שצועק לעיתים בקול מחריש אוזניים, ולעיתים הוא דממה, מתמשכת ומעיקה. שם גם למדתי ש"קול המון כקול שדי", ושמי שכתב את המשפט הזה בוודאי הופיע לפני קהל, וידע בדיוק את ההרגשה.
החיילים שלנו, הילדים שלנו
וכמו החיילים, כך גם הילדים. הם לא מנומסים בכלל, ואין עליהם שום מורא של תרבות ונאורות. כשהם אוהבים אותך, אתה חש איך כל העולם והאולם עולים בלהבות של אהבה והתלהבות. ומה יכול שחקן לבקש לעצמו יותר מזה. זה בדיוק מה שהם העניקו לי בחג החנוכה: אלף ילדים שצועקים "סבא אליעזר", עד שרואים להם את הוורידים של הגרון. זה מן התענוגות הגדולים, שכל מי שעלה אי פעם על במה יכול רק להתפלל לכך שזה יקרה לו.
וראה איזה זה פלא - ככל ש"תתיילד" אל הילדים, תראה מגוחך יותר, ופחות מקובל עליהם. מנגד, ככל שתתייחס אליהם כאילו הם בני גילך, מובטחת לך נחת מרובה והקשבה פלאית. את זה לומדים אחרי זמן רב.
ואכן למדתי, ותברכתי באושר רב, כי היה זה כמו בהארה.
וברגע שהנס קרה, וזה אכן נס הבמה הגדול, פתאום היו לי דממות מופלאות באולם, בצד צעקות מחרישות אוזניים, וקהל שלוקח ללב באמת את הנעשה על הבמה. ואם זה לא תיאטרון, מה הוא כן (תשאלו את שייקספיר ואת השוק הרועש , בו הוצגו לראשונה "רומיאו ויוליה" "אותלו" ו"מקבת").
בקיצור אין גיל שחדלים בו ללמוד, ואפילו בגילי, למדתי את הגדול בשעורי התיאטרון שלי, ועם ילדים. מי ידמה לי ומי ישווה לי , שבסוף כל הצגה צבאו על חדרי מאות ילדים המבקשים צילום וחתימה. זה לא המספר של הילדים, זה הגיל שלהם שעשה לי שמחה בלב. שלוש ארבע וחמש, רוצים חתימה ממי שיכול להיות סבא של הוריהם. מה לא כיף?
מפיקת המאמר: טל וינגרטן. התוכנית "גאון ברדיו" יצאה לחופשה ותשוב בקרוב לשידור ברשת ב'.
