"מפת העולם הבלתי נראה": חשוב, אך בלתי מובן

לסיפורי חניכה יש בדרך כלל קודים מאוד ברורים, ואיזה מכנה משותף קולקטיבי אוניברסאלי. הוא זה שמכונן את העוצמה שלהם, ומחבר אליהם את הקורא באופן אינסטינקטיבי. כי יש משהו זהה במתבגרים, גם אם הם ילדים יתומים באינדונזיה או ג'אנקיז בראשית דרכם בניו יורק; אתה תמימות שנשברת, אותה הבנה ראשונית של "עולם המבוגרים", אותן רגשות עוצמתיים הכה אופייניים לגיל הזה.

• לכתבות נוספות בערוץ הספרים היכנסו לכאן
  

"מפת העולם הבלתי נראה". מי אמר שקל לחיות (עטיפת הספר)

מנגד, אותה "אוניברסאליות", אותו "מכנה משותף", הוא לפעמים גם החולשה הגדולה שלהם - מה שהופך סיפור מסוים להיות דומה כל כך להמון סיפורים שקדמו לו. זו פחות או יותר התמונה המתבהרת

אחרי שקוראים את "מפת העולם הבלתי נראה". נכון, יש בסיפור הזה ייחודיות. הוא מתרחש במקום ספרותי לא שגרתי, האי פרדו שהוא אחד האיים של אינדונזיה. הוא מתרחש על רקע הפיכה שמתחילה לבעבע ועולה על גדותיה, אבל דמות הנער המתבגר העומד במרכז, אדם, היא דמות שכולה החמצה, או יתרה מכך - היא דמות מתבגר כה שטאנצית וחסרת משקל, שטוב שמגבות אותה מספר דמויות משנה מבוגרות.

אדם הוא יתום שהופרד מאחיו בהיותו פעוט, ואומץ על ידי קארל. עקב האירועים הפוליטיים במדינה, קארל נלקח מביתו ביום אחד במפתיע, כאילו בלעה אותו האדמה. אדם יוצא לחפש אותו בעזרת אישה שהיתה אהובתו, אותה הוא מצא באלבום התמונות. בדרך הוא מכיר גם את דון - דמות משונה שמתחילה את הרומן בצורה מנומנמת וריקה ותופסת נפח והופכת לטרוריסטית - ובעיקר זוכה להיחשף למציאות אינדונזית מורכבת, מבעבעת, כזו שמאיימת לבלוע את כל העולם שהכיר, וכמעט שעושה זאת.

שורות מתוך טלנובלה

אדם עבר ילדות קשה, אבל נותר בלתי מחוספס בעליל, והרגשות שיוצאות לו מהלב, והמילים שיוצאות לו מהפה זועקות לאמפטיה ולרחמים, עד שקשה מאוד לתת לו אותן. יש בהן משהו פלקטי, מובן מאליו, ולפעמים המילים האלה מזכירות שורות מתוך טלנובלה. גם הדמויות האחרות בנויות קצת ברישול, אם כי דמותה של מרגרט, אהובתו הישנה של קארל, איכשהו כן מצליחה להתרומם מעל הבנאליות, והאופן בו היא מתהלכת ומתנהלת בעולם גברי מתוחם וחסר פרצות, וכן הזרות וההיקלעות שלה למקום, הופכות אותה בעצם לדמות המרתקת ביותר.

חולשה נוספת טמונה באופן בניית העלילה. אחרי שהסופר טווה את היסוד הדרמטי ואת הדמויות, הוא יוצר תחושה של מתח אצל הקורא (לאו דווקא מתח במובן הז'אנריסטי), הדרך שלו לפוגג את המתח היא דרך מעט בעייתית. הוא משאיר את ההתרחשויות עצמן במקום מעט צדדי, ובוחר להעמיק דווקא בנבירה בהיסטוריה של כל דמות. אם למשל הוא בוחר להוביל את ההתרחשות דרך מרגרט, הוא בוחר לקדם דרכה את העלילה בצורה מינימלית, אבל להיכנס לה לתוך התודעה ולתוך ההיסטוריה בצורה מקסימלית. לא שלא מדובר במשהו לגיטימי. זו דרך מוכרת ולפעמים מוצלחת מאוד להתקדם במעבה הסיפור, אך בספר הזה היא מעכבת, ויוצרת תחושה כאילו לסופר לא היה באמת איך למלא את העלילה, לכן הוא בחר להשהות אותה במתכוון, למתוח אותה, ובמובן מסוים להתיש את העצבים של הקורא.

אך עדיין יש משהו אחד שגורם ל"מפת העולם הבלתי נראה" להיות בכל זאת ספר מעניין, וזה הרעיון העומד בבסיס השם שלו. אמנם יש משהו באותו "גילוי ספרותי" של העולם השלישי שקצת מתחיל

למצות את עצמו, אותה נוסחה שבוחרת להגיע למקומות גיאוגרפיים אזוטריים ואאוטסיידרים כדי לנגן על המצפון הסמי-ליברלי של המערב, לגרום לקוראים להבין איזה עוולות נעשו בשם המדינות שלהם, כדי שיוכלו להזיל לרגע דמעת תנין ולהמשיך הלאה בעצימת העיניים. בכל זאת, למרות שהרעיון לא מקורי, הוא בכל זאת מעורר מחשבה.

בעצם הסיפור כולו בא להמחיש לנו המערביים כמה אין לנו מושג מה קורה בעולם הזה. לפי הקלישאה, ההיסטוריה נכתבת תמיד בידי מנצחים. לפי טאש אוו לא מדובר רק בהיסטוריה, אלא גם בהווה עצמו ואפילו בעתיד. למעשה, אנו כקוראים מערביים יכולים לראות חדשות, לקרוא אי אילו ספרים, לחשוב שאנו מבינים את העולם הזה, אבל לעולם לא יהיה לנו מושג אמיתי. תמיד נראה אותו מתווך ודרך משקפיים מסוימות. כדי להבין אותו באמת נצטרך לחיות שם פיזית, כמו מרגרט, קארל והאחרים. למעשה, גם אם נקרא את "מפת העולם הבלתי נראה" לא בטוח שנבין באמת.

"מפת העולם הבלתי נראה", טאש אוו. תרגום: ענבל שגיב-נקדימון. הוצאת גרף. 398 עמ'.