"נערה עם קעקוע דרקון": הרימייק vs המקור
אין טעם להתכחש לגל הרימייקים שכבש את הוליווד בסערה, אבל אפשר לנתח את הסרטים שהוא מביא עמו. אז במה דומה ובמה שונה הגרסה של דיוויד לפינצ'ר ל"נערה עם קעקוע דרקון" למקור השבדי מה-2009? והאם היא בכלל מחדשת משהו? השוואה
יש מי שקורא להם נפיחות של חוסר יצירתיות פוסט-מודרניסטית, שעוד שאחרים שמזהים הזדמנות לרענן ולעדכן יצירות מופת שנשכחו, ויש כאלה שפשוט רואים לנגד עיניהם את הפוטנציאל המסחרי העצום. כך או כך, אין טעם להתכחש לכך שהרימייקים - אותם עיבודים מחודשים לסרטים ישנים - הפכו לזרם קולנועי פופולארי בהוליווד. ז'אנר בפני עצמו.
כל כך הרבה רימייקים ידענו לאחרונה ובמיוחד ב-2011 שחלפה עברה זה עתה: "פוטלוס" מ-1984 חודש על ידי קרייג ברואר, "כלבי הקש" מ-1971 על ידי רוד לוריא ו"Fright Night" מ-1985 על ידי קית' גילספי, כולם יצאו בשנה האחרונה וזכו להצלחה חלקית בקופות. עם זאת, בשנים הקרובות צפויים לנו רימייקים נוספים ועתירי תקציב וביניהם של "זכרון גורלי", "רובוקופ" ועוד. האם הם רלוונטים? ובמה בדיוק הם מחדשים? בשביל זה אנחנו פה: שמים את המעתיקים במבחן.
לאחרונה הגדיל לעשות דייוויד פינצ'ר כשיצר רימייק משלו לסרט השבדי "נערה עם קעקוע דרקון", שיצא רק לפני שנתיים. למרות ההייפ התקשורתי, הסרט שיצא בשבוע שעבר לאקרנים, לא סחף את ההמונים. זאת למרות ששתי הגרסאות - זו של הבמאי האמריקני המוערך, וזו של נילס ארדן אופלב - מתבססות על הספר הראשון בטרילוגיית רבי המכר "מילניום" של סטיג לארסון המנוח, אשר זכה להצלחה עצומה בחנויות הספרים גם בארצות הברית.
האם העיבוד האמריקני בהכרח טוב פחות מהשבדי? על פניו הוא מותאם בדיוק לקהל היעד שלו. פינצ'ר והתסריטאי סטיבן זייליאן ("רשימת שינדלר") מביאים לצרכני הקולנוע ההוליוודי את מה שהם אוהבים: עיבוד מרוכך ביחס לגרסה הקודמת. משום מה, בינתיים זה לא עובד בקופות. חלק מהמבקרים ניסו לנתח את הסיבות לכך ואמרו שעיבוד אמריקני לסרט דובר שפה זרה תמיד נוטה לכישלון, כי משהו בו מהדהד את המקור ונראה כמו חיקוי, לא משנה כמה כישרוני המעבד.
אז לאיזו נערה יש (קעקוע) יותר גדול, מה השתנה בסצנת הסקס ולמה כל השבדים מדברים אנגלית? קבלו פוסט מורטם קולנועי של כמה מנקודות השוני הבולטות בין שני הסרטים:
דמות הנערה: הדרקון שלך התכווץ, או שרזית?
בגרסה השבדית, נוּמי ראפאס מתהדרת בקעקוע דרקון ענקי על כל הגב שלה. הדרקון של רוּני מארה אמנם נמתח לכל אורך הגב, אבל חולש רק על צד שמאל שלו, והוא קטן ודק יותר משמעותית. אולי איכשהו זה קשור לעובדה שלמארה פשוט יש הרבה פחות גב מלראפאס.
זה לא שליסבת השבדית שמנה, רחוק מזה, אבל מבנה גופה מוצק ואפילו מעט גברי, וזה של מארה רזה על גבול החידלון האנורקטי. יצוין לזכות הסרט שהוכנסה בדיחה על כך, כשמפקח משטרה שואל אותה אם אכלה משהו היום. היא משיבה לו "יש לי מטבוליזם מהיר, אני לא מצליחה להשמין". והוא בכלל ביקש להזהירה מצילומי מראות קשים.
דמות הגבר: חיוור בכל מצב
נראה שבכל הנוגע לדמות הגברית הראשית בסרט, העיתונאי השבדי מיקאל בלומקוויסט, יש דימיון בכל הנוגע לליהוק. מיקאל ניקוויסט השבדי וקרייג חולקים אותם צבעים ומחוות, אלא שהכוכב ההוליוודי, הצעיר יותר, מביא עימו יותר כריזמה לתפקיד, גם אם לא הרבה יותר נוכחות. בכל מקרה, שניהם מחווירים מול ליסבת.
עומק רגשי: מעיל העור בו אני חיה
פינצ'ר מעניק לליסבת גוון כמעט רומנטי של נערה עם קעקוע ענק של לב שבור. בעוד ליסבת השבדית שומרת על ריחוק ממיקאל כי למדה על בשרה ועל בשרה של אמה שיש להיזהר מהתאהבות בגברים, ליסבת האמריקנית דווקא רוצה קשר עם הגבר שנכנס לחייה. היא נשארת בחוץ בגלל הרומן של מיקאל עם המאהבת ועורכת המגזין שלו (רובין רייט).
ממש כמו שהאלימות בסרט השבדי בוטה ומדממת יותר מזו בסרט של פינצ'ר, ליסבת השבדית מחוספסת וקשוחה יותר. כמו היחס הבלתי מתפשר שלה לאנסים ורוצחים, היא קשוחה עם עצמה ולא נכנעת לרגשותיה למיקאל, ונראית כאילו שאכן משהו בה התערער מזמן. היא דמות שבורה, פגומה, שהקושי שלה להיקשר הוא אמיתי.
ליסבת האמריקנית מתנהגת כמו נערה פגועה רגשית אמנם, אבל כזו שבסך הכול למעט בעיית גישה וסטיילינג מתנהגת באופן שפוי לחלוטין מתחת לכל הפירסינג והאיפור. אולי חלק מהצופים ימצאו אותה קלה יותר להזדהות, אבל בכל הנוגע לאותנטיות, זו ליסבת השבדית שמנצחת.
סקס: בשבדית מזדיינים, באנגלית עושים אהבה
מיקאל השבדי פסיבי יותר ביחס לליסבת. היא זו ש"מחזרת" אחריו ויוצרת איתו קשר ראשונה, והיא מנווטת את הקשר ביניהם. לעומתה, ליסבת האמריקנית פאסיבית יחסית לגבר שלצדה. זה ניכר גם בסצינות הסקס. בשני הסרטים יש יותר התעללות בנשים מאשר סצנות התעלסות, אבל אי אפשר לשים את ליסבת ומיקאל יחד באותה בקתה קפואה בלי שמשהו יקרה, לפחות פעם אחת.
בגרסה השבדית למיקאל אין שום שליטה על העניינים. ליסבת נכנסת לחדרו בעודו ישן, ורוכבת עליו להנאתה, ולהפתעתו, עד שנגמר בברכת לילה טוב. בבוקר הוא מכין לה חביתה. בגרסה האמריקנית, ליסבת מפגינה יוזמה דומה, אבל הפעם מיקאל נמצא למעלה ומוביל את העניינים. בבוקר, מחכה לו טוסט וקפה, שליסבת הכינה. בהמשך היא מעודדת אותו לעשות לה נעים בגב. ליסבת השבדית הרבה פחות מתמסרת, ולכן הרגעים הנדירים בהם היא מפגינה חום אפקטיביים פי כמה.
השפה: שבדים עם מבטא אמריקני
יש משהו ביזארי בהחלטה לנסוע כל הדרך לשבדיה כדי לשמור על אותנטיות, לשמר גם השמות המקומיים של הדמויות, אבל להשתמש בקאסט שכמעט כולו מורכב משחקנים ששפת אימם היא אנגלית. למי שאינו אמריקני, נראה מגוחך לשמוע את הגיית השמות השבדים בדיוק מושלם, בעוד כולם בשבדיה מדברים אנגלית פתאום.
נכון, ארצות הברית עודנה מעצמה אדירה, ובהמשך לאותו קולוניאליזם בריטי מפעם, האנגלית מוכרת בעולם המערבי כשפה השלטת, אבל קצת קשה שלא לחוש בכך שאנחנו צופים במוצר כמעט מדובב במקרה הנ"ל. יש גברים ששונאים נשים בכל העולם, והם לא חסרים בארצות הברית או בריטניה, אז למה היה חייב פינצ'ר להינעל דווקא על הסרט שתרגומו לאנגלית עושה לו עוול?
קצב: האורך לא קובע?
שני הסרטים איטיים במידת מה, ומרגישים קצת ארוכים מדי. הסרט השבדי מרשה לעצמו לבחון את סבלנותם של הצופים, ומניח שהמתח ישמור אותם דרוכים על אף ההתנהלות האיטית המלווה בנופים הלבנים של המחוז המרוחק בו מנהלים מיכאל וליסבת את החקירה, ורוב הזמן מצליח. הוא שובר את הקרח מדי פעם בסצנות אלימות מאוד שמבליחות כמו משום מקום, מגבירות את הקצב לכמה דקות, ונעלמות.
הסרט האמריקני משתמש פחות או יותר באותה טכניקה, אם כי הקצב שלו קצת יותר מהיר. הוא עושה זאת במעברים יותר זריזים בין סצנות מקבילות של ליסבת ומיכאל, הוספת דמויות משנה והרחבת תפקידיהן של אלו הנוכחות גם בסרט השבדי. כל אלו אמורים להוביל לעוד דיאלוגים וסצנות שאמורות לשמור עלינו ערניים. רוב הזמן זה עובד, אבל לפעמים זה מרגיש כאילו שהוסיפו לדמויות ברברת מתישה ומיותרת.
מוזיקה: רזנור ורוס עושים זאת שוב
על סמך הניסיון הטוב מ"הרשת החברתית", לקח עמו פינצ'ר את טרנט רזנור ואטיקוס רוס, שהביאו להם ולסרט זכייה באוסקר על פס הקול בשנה שעברה. השניים צובעים את שבדיה הקרה בצלילים מצמררים ומחממים לסירוגין בכל המקומות הנכונים. פס הקול לא מסיח את הדעת מהמתרחש על המסך, אך במקומות בהן הדמויות שותקות הוא נכנס וממלא את החלל היטב.
בגרסה השבדית, לעומת זאת, קשה לשים לב לפס הקול בכלל. כשהוא כן מורגש הוא לא מוסיף גוון שונה לסרט, אלא רק תורם לקדרות הכללית שלו.
ועוד כמה דברים קטנים:
- הדבר הכי טוב בגרסה האמריקנית היא סיקוונס הפתיחה. וידאו-ארט של נוזלים שחורים שמתפזרים ומתגבשים מחדש בסולידיות לפנים של אישה, לכבלים, לאש, לצרעה, לחלקי מכונית, כל מה שמרמז על שמות שלושת ספרי "מילניום", לצלילי הגרסה של קרן או ל"Immigrant Song" (בעיבוד של רזנור ורוס). נראה כמו פתיח אפל ופרברטי במיוחד לסרט של ג'יימס בונד (דניאל קרייג, אמרנו?).
הפתיח של הסרט האמריקני. באדיבות רזנור, רוס וקרן או
- בגרסה האמריקנית למיקאל יש בת טינאייג'רית שאף מסייעת לו בפתרון התעלומה, ומשאירה אותנו עם תעלומה אחרת: מאיפה היא צצה (הפתרון בספר של לארסון)?
- הפלאשבקים של מיקאל מילדותו בחסותה של הארייט, וכן אלו של ליסבת מילדותה בחסות משפחתה הלא מתפקדת, אשר משחקים תפקיד חשוב בסרט השבדי, לא מופיעים כלל בזה האמריקני. אפילו לא כפלאשבק.
- פינצ'ר הוא במאי אמריקני היי-טקי ומעודכן, כפי שהוכיח ב"רשת החברתית". בסרט המדובר הוא שולח את ליסבת לחנות של אפל כדי לתקן את המחשב שלה. השבדית הולכת מייד לחבר האקר, אפילו שאין לו טי שירט מודע לעצמו של ניין אינץ' ניילז. היא יודעת לא לסמוך על תאגידים.
- זהירות, ספוילר: בגרסה השבדית הנקמה של ליסבת באייל ההון השבדי שסרח וחיסל למיקאל את הקריירה נותרת לא מוסברת, בעוד שפינצ'ר הולך איתה רחוק - עד לשוויץ ומלווה את ההונאה המחוכמת של ההאקרית הנועזת. החלק הזה מקבל זמן מסך לא מבוטל, מה שקצת הופך לעמוס מדי בסרט של 157 דקות.
לסיכום: אפשר היה לוותר על הרימייק
אם אתה צופה שלא ראה את הגרסה השבדית, הגרסה האמריקנית תהווה סרט מתח יעיל, עם דמויות מרתקות, אפילו בהיותו מעט ארוך. אם ראית את הסרט השבדי,
וסביר להניח שגם אם קראת את הספר, לא תוכל להימנע מהשוואה בלתי פוסקת ביניהם, תוך כדי עמידה על כל הנקודות הרכות מדי בגרסה החדשה - זה הרי חלק מהעניין ברימייקים.
עם כל הכבוד לשם של פינצ'ר כחובב אלימות ועיסוק בפשעי מין ברוטליים בסרטיו, "נערה עם קעקוע דרקון שלו" הרבה יותר שמרני מהגרסה השבדית, ובכך חולשתו. לא מספיק פתיח מדהים כדי להפוך סרט לטוב, צריך גם את האומץ להביא לקהל האמריקני סיפור ודמויות בלי עטיפה מעודנת של רומנטיקה בגרוש.
