פרידה מיפה ירקוני: סופה של אלגנטיות

תארו לכם שאתם סגורים ומסוגרים במכונית מקרטעת, שאל גופה הזקן הולחמו לוחות פח עם חלקים קטנים. תארו לעצמכם שאתם בני שמונה עשרה ואין לכם מדינה - וסביבכם משתוללת מלחמה שנראית אבודה מראש. ועכשיו יש רגע קצר של הפוגה בקרבות, באמת שאינכם יודעים מדוע. פושטת השמועה שעוד מעט תגיע זמרת צעירה ומתחילה להרים לכם את המורל - ואתם מחכים בציניות ובאדישות השמורה לאלה שרק אתמול ראו את חבריהם הטובים מתים מול העיניים.

• "זמרת המלחמות" יפה ירקוני הלכה לעולמה בגיל 86
• נפרדים: "המוזיקה היתה בנשמתה עד הרגע האחרון"
• מתוך "הרצל פינת רפאלי": "אני לא זמרת מלחמות"
  

ואז - מתוך ג'יפ חסר הוד, בבגדים מקומטים מנסיעות רבות מדי, אולי עם כאפייה על הצוואר כדי לשמר את הקול - מגיעה יפה ירקוני. בקולה המחוספס-צרוד-חם היא שרה את מה שהייתם רוצים לומר לכל מי שהשארתם מאחור, אמא או נערה או אחות. היא שרה, "האמיני, יום יבוא. טוב יהיה, מבטיח לך. לחבק אותך אבוא, והכל אשכיח לך".

יפה ירקוני. 1967 (צילום: אלדן דויד, לע"מ)

אתם לא בוכים בתמונה הדמיונית הזאת, וגם היא לא. הבכי נחשב אז לסוג של מותרות, לא מתאים לצברים עוקצניים ומחוספסים, לא מתאים למלחמות, לא מתאים אפילו לאמהות שכולות. במקום זה, אתם נושאים את דמותה בתוך הלב עד אחרי המלחמה, אז היא חוזרת ופוצעת אותו ב"באב אל ואד" - והיא יודעת יפה על מה היא שרה כי היא היתה שם וראתה את השיירות בדרך אל העיר.

ושוב היא שולחת רומח מדויק אל הלב הזה, אכול אבק ושבע דם, ב"הן אפשר, הן אפשר כי יהיה זה פשוט כבר מחר". ועם "יצאנו אט", ועם "רעי נא אמרו והגידו - היש עוד פלמ"חניק כמו דודו?".

יפה ירקוני בתעלת סואץ עם אלוף אברהם אדן (צילום: דוד רובינגר, לע"מ)

המדינה הזאת והביוגרפיה של יפה ירקוני כזמרת נולדו יחד. רבים מן הלוחמים המבוגרים של 1948 - שהיו ראשוני מאזיניה ואוהביה הגדולים - כבר לא כאן כדי לומר שלום, או לשיר איתה "אל נא תאמר לי שלום, אמור רק להתראות", ולעשות מהשיר הזה טנגו לריקוד נאה בנשף, במקום עוד שיר מלחמה.

עכשיו, במקום השמור לאנשים שבנו את התרבות הפופולרית והזמר העברי כדבק מאחד בחברה הישראלית, במקום שאינו פנתיאון נצח, אלא דווקא מין מישור חולי אפוף רוחות של שכחה שפניו משתנים כל העת - אולי היא יושבת עם הלוחמים האלה לאורה של מדורה קטנה, וכולם שרים את שיר הפינג'אן.

אין בי היומרה הנחוצה להיפרד ממנה בשם הלוחמים, לא של תש"ח ולא של סיני ולא של 1967, שגם להם שרה "האמיני יום יבוא". אז כבר שמעתי אותה, כשבאה לשמח פצועים עם "האמיני", ואז כבר היו ילדים-פצועים חדשים לגמרי שגדלו על "עגלה עם סוסה" ועל שירי הילדים של נעמי שמר, שירקוני היתה הראשונה להפוך אותם לקלאסיקה עברית.

יפה ירקוני. הפכה שירים לקלאסיקה עברית (צילום: סער יעקב, לע"מ)

מעולם לא היה לה קול גדול והיא היתה תמיד הראשונה להודות בכך. מעולם גם לא היתה יריבות אמיתית בינה לבין שושנה דמארי: זה היה מין משחק משונה של מדורי הרכילות הבתוליים בתקשורת של פעם. וחוץ מזה, את שושנה דמארי העריצו. את יפה ירקוני פשוט אהבו.

האהבה הזאת החזיקה מעמד כל עוד לא פיתחנו כאן ציניות קולקטיבית כלפי המלחמות. כשהציניות הפכה לחם חוקנו, קראו לה תחילה "זמרת שלוש המלחמות", ואחר כך "זמרת חמש המלחמות" - ואחר כך היו מי שהתפרנסו מלחקות את צרידותה הנודעת, אבל אף פעם לא ידעו לשחזר את החום העצום שהקול הזה שידר.

גם את האלגנטיות של ירקוני אי אפשר היה להעתיק. בשנות השישים והשבעים, כיוון שאבא שלי היה מעריץ גדול, ראיתי כמה וכמה הופעות שלה: לראשונה, אני זוכרת, נגררתי באי רצון - ואז גם ראיתי לראשונה על הבמה את התופעה המקסימה הזאת שלימים קראנו לה "דיווה".

גם את האלגנטיות אי אפשר היה להעתיק. יפה ירקוני (צילום: מיכאל קרמר)

כי ברגע שהספוטים כוונו אליה, היא היתה גדולה מן החיים: בגלימות מסוגננות ובשמלות נשף שרוב הקהל שלה יכול היה רק לפנטז עליהן, היא עלתה וכישפה את מאזיניה מבלי להתחנף, פלירטטה עימם בקולה מבלי להפגין שמץ של פתיינות זולה, ופשוט אספה את ליבותיהם בכף ידה ונגעה קצת, ונגעה לזמן רב מאד.

היא המשיכה לשיר "האמיני" כשהאמונה הלכה והתמעטה. היא המשיכה לשיר - בארץ ובעולם - כל עוד אוהביה זכרו לה את החסדים המרובים שהרעיפה עליהם בשעות הכי קשות. היא עדיין שרה "האמיני" כשלמדנו לבכות לנופלים ולא להאמין עוד בכלום, מפני שתמיד היו בינינו כמה אנשים שאהבו אותה ואת השיר. אותה ואת "באב אל וואד", אותה ואת "יצאנו אט" ואת "ליל סתו", והאהבה הזאת היתה המניע היחיד שעורר את סוד היופי של קולה. הכרה? תהילה? מעריצים? כל אלה כבר היו לה בשפע ששוב לא ייתכן במדינה גדולה כל כך והטרוגנית כל כך, כמו זו שהלכה וצמחה לנגד עיניה.

כשזכתה סוף סוף בפרס ישראל לזמר העברי, כבר מלאו למדינה חמישים ולה -

שבעים וחמש. מידי פעם עוד השמיעו בתכניות לילדים ברדיו את "כשהיינו ילדים", ואת "הדואר בא היום". היא ידעה שזהו זה, וזו סופה של קריירה ארוכה ויפהפייה - ובשנת 2000 הקליטה את שירה האחרון: "עכשיו עברו שנים, וכבר קשה להיזכר".

אבל זה לא נכון, אני רוצה לומר בשם כל מאות האלפים ששאגו איתה פעם, בערבות הנגב או בסיני, בבתי החולים או מול הבמות הכי מכובדות של פעם, את הפזמון הקליט כל כך, את קצב המארש האופטימי של "האמיני". וזה גם לא נגמר, כי עוד צריך לשיר את הבית האחרון וצריך לעשות את זה בקולה שזכרונו צרוב בתודעה ולהקשיב למלים, הנה כך:

"ואז אדע - לקרב יש טעם

אף כי המחיר יקר מאוד

כדי שיום יבוא אי פעם

נוכל לנשום פה ולחיות"

עכשיו, בין הלוחמים העייפים והמתים ובין הילדים שהיו לבוגרים יחד עם שיריה, צריך להמשיך ולהאמין - בלעדיה.