שובו של השרלוק: גלגוליו הבלשיים של הולמס
אחרי סרט חדש של גיא ריצ'י, תרגומים חדשים לסדרת הספרים וגם אדפטציה לטלוויזיה הבריטית, נועה מנהיים חוזרת לבלש הגאוני והבלגניסט החשוב מכולם, שלא מפסיק להפתיע
בעוד שלושה ימים, ב-8 לינואר, תישמע שוב נביחתו מטילת האימה של כלבם של בני בסקרוויל בממלכת בריטיניה. בעקבותיו ידלוק הצמד הנועז: הולמס ווטסון. אבל הפעם את מקומם של פתקים מסתוריים יתפסו מסרונים, את המפות יחליף ג'י-פי-אס ואת לונדון הויקטוריאנית תחליף אנגליה, 2012.
כתבות נוספות בערוץ הספרים :
- יפות, נועזות ובלתי-מודרות: קומיקס לנערות
- "קומדיה בסולם מינורי" : שואה בנסיבות לא טבעיות
- "הימים הבריאים והשופעים": שירה מתוך מגזין "שבו"
מאחורי התחייה המודרנית הזו עומדים שני תסריטאים בריטים עסוקים מאוד: סטיבן מופט (היד שמאחורי "זיווגים", "ג'קל" וכמובן, "דוקטור הו") ומארק גטיס, כותב ותיק ופורה ששקד לצד מופט על עלילותיו האינסופיות והעל זמניות של הדוקטור הנצחי והטוב. במהלך נסיעות הרכבת האינסופיות לא פחות של הצמד לקארדיף בווילס (שם מצולמת "דוקטור הו") הם התחילו להגות באדפטציה עכשווית לעלילותיו של דוקטור אחר, ג'ון ווטסון, ושל חברו הנצחי לא פחות, שרלוק הולמס.
שלושת הפרקים הראשונים של "שרלוק", שאורך כל אחד מהם 90 דקות, שודרו בשנה שעברה וזכו לביקורות נלהבות ולבפט"א על הסדרה הדרמטית הטובה ביותר. הפרק הראשון והמצוין של העונה השניה שודר ב- 1.1 והוכיח שהצמד התסריטאי ממשיך לעשות צדק עם הצמד הספרותי. בהמשך, אולי, יגיעו גם אלינו.
שמות פרקים כמו "חקירה בוורוד" (על משקל "חקירה בשני"), "שערורייה בבלגרביה" (מחווה ל"שערוריה בבוהמיה"), "כלביהם של בני בסקרוויל" (כנראה שכלבתם של בני בסקרוויל המליטה גורים) ו"נפילת רייכנבאך" (שמתייחס לסיפור "הבעיה הסופית") מלמדים על הדרך שבה מופט וגייטס מתמודדים עם המורשת המיתולוגית שהותיר אחריו סר ארתור קונן דויל.
הבלש הכמעט ראשון
שרלוק הולמס לא היה הבלש הספרותי הראשון. קדם לו אוגוסט דופאן, יציר כפיו של הסופר והמשורר אדגר אלן פו (ויש כמובן עוד כמה שטוענים לכתר "הראשון", כמו אז'ן פרנסואה וידוק) אבל דופאן היה אפיזודה חולפת בחייו הקצרים מדי של פו, ולא דיבוק מתמשך וטורדני לעיתים - כפי שהיה הולמס בחייו של בוראו, קונן דויל. כמו ויקטור פרנקנשטיין גם דויל ניסה, במודע ובלא מודע, להשמיד את הדמות שיצר, אך הבלש חד המחשבה, האנטיפט, בעל ההרגלים המשונים שלו שרד את כל ניסיונות ההתנקשות.
יתכן ומי שהציל אותו היה דווקא דוקטור ווטסון האיטי, האפרורי, הבלתי מרשים. הידידות האמיצה (ובמקרה שאתם גאי ריצ'י, יותר מאמיצה) בין שני הגברים השונים כל כך הללו, הפכה אותם לצמד מנצח ונצחי. עיבודים להרפתקאותיהם של הבלש והרופא צצו עוד בימי חייו של דויל. הפרודיה הראשונה על הבלש הדגול, "הערב שלי עם שרלוק הולמס", ראתה אור רק ארבעה חודשים אחרי פרסומו של הסיפור הראשון, ובביבליוגרפיה שנערכה ב- 1995 נרשמו מעל אלפיים פרודיות, פסטישים והמשכים לעלילותיהם של הולמס ווטסון, שאחד מהם אף נכתב על ידי בנו של קונן דויל עצמו.
"יש יותר חיקויים של שרלוק הולמס מאשר של כל דמות אחרת בספרות," כותב פול ד. הרברט בספרו, "הצורה הכנה ביותר של חנופה" (1983). יוצריהם של המחוות-חיקויים הללו הפגישו את הולמס עם כל דמות היסטורית או בדויה שניתן להעלות על הדעת: קארל מרקס, גילברט וסאליבן, וינסטון צ'רצ'יל, אנני אוקלי, אוסקר ויילד, אליסטר קראולי, ג'ק המרטש, הרוזן דרקולה ואפילו קונן דויל עצמו.
קוק בצהריים, פנזטיה של הרגל
בספרו הקטן והמקסים של ניקולאס מאייר, "תמיסת שבעת האחוזים", הקרוי על שם ריכוז הקוקאין שבו הרבה הולמס להשתמש, הנפילה אל מפלי רייכנבאך היא רק סיפור כיסוי. הולמס נשלח על ידי ווטסון המודאג לסנטוריום בווינה, להיגמל בעזרתו של פסיכואנליטיקאי צעיר ומהפכני - זיגמונד פרויד. נובלה חיננית אחרת היא זו של מייקל שייבון, "פתרון סופי", שבה בלש קשיש המגדל דבורים (הולמס, כמובן, למרות שאינו מזוהה בשמו) פוגש בתקופת מלחמת העולם השנייה בילד אילם בעל תוכי המדקלם מספרים חסרי פשר, שסודו טומן בחובו את המפלצתיים שבגילויים על המתרחש באירופה באותם ימים.
הסיפור הקצר של סופר הפנטזיה ניל גיימן, "חקירה באיזמרגד", מפגיש את הצמד
העשוי ללא חת מרחוב בייקר B221 עם שושלת המלוכה הבריטית, שנלקחה היישר מיצירותיו המסויטות ביותר של אמן האימה ה"פ לבקראפט. הרשימה, כמובן, ממשיכה עוד ועוד.
בגרסתם של גייטס ומופט דוקטור ג'ון ווטסון (בגילומו המושלם של מרטין פרימן, שאם לא נתקלתם בו ב"המשרד", "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" ו"אהבה זה כל הסיפור" תקבלו אותו בענק בתור בילבו הקטן ב"ההוביט") שנפצע במלחמה באפגניסטן (כמו ווטסון של דויל, שנפצע שם במלחמה האנגלו-אפגנית השנייה) חוזר ללונדון כשהוא סובל מחסרון כיס ופוסט טראומה. כדי להתמודד עם הבעיה השנייה הוא כותב בלוג לבקשת הפסיכולוגית שלו, וכדי להתמודד עם הראשונה הוא מחפש שותף.
הוא מוצא את שרלוק הולמס, בלש צעיר ועצמאי, קוץ בתחת של המשטרה הלונדונית הסובל באופן די מובהק מתסמונת אספרגר (בגילומו המצוין של השחקן בעל השם הנפלא בנדיקט קמברבץ', שרגיל לגלם דמויות חריגות, מסטיבן הוקינג בטלוויזיה ועד המפלצת של פרנקנשטיין על הבמה, ושיחבור לפרימן ב"ההוביט" כקולו של הדרקון, סמוג). גם הולמס, כמובן, כותב בלוג.
הוא גם מרבה להשתמש בתקשורת מודרנית (שולח הודעות טקסט למשתתפים במסיבת העיתונאים של המשטרה, למשל) שנדמית כאילו נוצרה במיוחד עבור האישיות האניגמטית, הסוציופתית, האידיוסינקרטית שמאפיינת את הולמס תמיד. הנטייה הטכנולוגית טבעית מאוד לדמותו, וסדרות כמו "CSI" חייבות לה הרבה. במובנים רבים, שרלוק הולמס הוא אבי הזיהוי הפלילי והאבחון המדעי, כפי שמיטיבה להדגים התגלמות טלוויזיונית נוספת שלו, דוקטור גרגורי האוס.
אבל גם אם נחליף דיו סתרים בווירוס מחשבים וחרצני תפוז בצפצופים אלקטרוניים
(להסבר ראו את הפרק השלישי בעונה הראשונה) שני דברים נותרים תמיד על כנם, בכל עיבוד: הידיד והאויב. ווטסון ומוריארטי. הולמס לא יכול לתפקד, לא יכול להמשיך ולרתק אותנו בלי אחד משני אלה. אפילו עיבוד האקשן רווי הרמיזות ההומו-אירוטיות של גאי ריצ'י, שהולמס ווטסון שלו הם שני גיבורי על בטוויד במקום בטייטס, לא יכול היה להתקיים ללא מוריארטי, הנבל האולטימטיבי, העכביש במרכז הרשת.
זהו ההיפוך המבריק של דויל - מוריארטי, המתמטיקאי הגאון, המסודר, המאורגן לעילא הוא סוכן הכאוס, ואילו הולמס הפרוע, הנון-קונפורמיסטי, הבלגניסט הוא הלוחם למען הסדר. מדיכוטומיה מהופכת זו נגזר כוחה הגדול של ספרות הבלש עלינו: היא מציעה פתרון, סיבה, מניע לתוהו ובוהו המקיף אותנו. זה היה המגנט שמשך אליה קוראים נלהבים במאה ה- 19 רבת התהפוכות, וממשיך להפנט צופים וקוראים בני זמננו, שכן מעולם לא נזקקנו יותר למישהו שילחם למענינו בכוחות הכאוס.
