לעוף על החרדים כי המחאה החברתית נכשלה

בחלוף הימים מאז פירוק מחאת האוהלים, מתחדדת לאיטה התחושה הצורמת של כשלונה. אין ספק שהמחאה נחלה הצלחה גדולה בהיבט ההכרתי ובשיח החברתי אודותיה שהגיע לכל פינה בארץ. פתאום כולם דיברו את אותה השפה. הייתה תחושה של התעוררות או התרוממות רוח עממית. אך כל זה לא מספיק בכדי לסמן הצלחה. זה אמנם תוצר חשוב, אבל תוצר נלווה. המחאה לא הצליחה לחדור את ליבת השלטון. חוסר בהנהגה רדיקלית ותמציתית גרם לכך שהשלטון לא חשש לרגע, וראשי השלטון הביטו על העם מלמעלה במבט מלגלג והיו עסוקים בסתימת פיות בצורה של מתן הקלות זמניות או הקמת ועדות שעם הזמן מתגלות כחסרות תוקף.

לכל סטייה יש תפקיד פונקציונלי במבנה החברתי. מבחינת המשטר בישראל גם למחאה היה את התפקיד שלה, שהוא חיזוק השלטון. בהתאם לחששות שעלו בקיץ, המחאה התיישבה על תפקיד שסתום הביטחון של המארג החברתי שנועד לשחרר קצת לחץ, כדי שהחברה לא תתפוצץ. המחאה הקימה קול גדול ולכשהסתיימה מבלי שהצליחה לנער את אבני היסוד השלטוניים, השלטון יצא מחוזק. למעשה, השלטון בישראל מעולם לא היה יציב יותר. תמיד יהיה מי שיאמר שהמחאה הייתה מחאה של איחוד שסעים, קירוב או ערבות הדדית ושלא היתה לה כוונה פוליטית כלל, אבל ברור שאלו שטויות. אי אפשר להפריד בין פוליטיקה וחברה. שניהם ארוגים זה בזה.

עוד בערוץ הדעות :

שוחרי צדק בשירות הדרת נשים / יעקב מלכין

האמת העירומה על הצניעות / עומר ברנע

כשלנו במערכה מול השלטון. מפגינים בשכונת התקווה (צילום: עופר עמרם)

כעת, לאט לאט מתחיל הציבור להרגיש את כישלון המחאה. דבר לא השתנה והזעם הפנימי הולך וגובר עם התחזקות ההכרה בכך שכשלנו במערכה למול השלטון. הרי ניסינו וזה לא הלך, אז כעת נותר רק להפנות את הזעם פנימה, לתוך העם, כמו שנראה נועדנו לעשות. הרי הכי קל זה לפרוק את הזעם והתסכול בתוך הבית. מדוע יש לי את ההרגשה שהכל קשור אחד בשני? יוקר המחיה, שחיקת השכר, העתיד הלוט בערפל, התסכול מכשלון המחאה ובעיקר חוסר האונים למול כל זה. מנגד נמצאים החרדים, בעידוד התקשורת זונת הטוקבקים, במקום הלא-נכון ובזמן הלא-נכון בכדי לדרוך לחילוני המתוסכל על היבלות השחוקות של מעמד הביניים.

מי שמושתק צועק חזק יותר

כמה קל עכשיו לבצע בהם את אותו הלינץ‘ שביצעה עיריית תל-אביב על מקימי מאהל לוינסקי ולהדיר אותם אל מחוץ לסדר החברתי. בואו נתייג אותם כמי שיורקים על ילדות ובכך נשתיק אותם. ומי שמנסים להשתיקו, צועק חזק יותר. אז רק ברור שהשתמשו בסמלי שואה מצמררים. אתמול נספרו 27 בזינזאנה בעקבות ההפגנה בשכונת התקווה. כולם על הקצה. גם השוטרים, או יותר נכון לומר שולחיהם, שמאמינים שאולי ניתן להשליט עדיין סדר בכל זה. 

הזעם החברתי מחפש שסתום. המחאה בבית שמש (צילום: גיל יוחנן)

זמן רב גרתי בירושלים ונתקלתי לא אחת בבעיות בין חרדים לחילוניים. החרדים תמיד שמרו בפנאטיות על אורך חייהם בשכונות שלהם. קיצוניות העדה ידועה כבר זמן רב, ממשמרות הצניעות ועד ההפרדה. סביר להניח שגם נושא ההדרה אינו חדש. אז מה קרה עכשיו? למה דווקא עכשיו החליטה התקשורת לספר את הסיפור שתמיד היה? תמיד היו פערים תהומיים בין הצדדים שלא ניתנים לגישור, אך בתוך כל זה נשמר הסטטוס-קוו. בשכונות שלכם תעשו מה שאתם רוצים ואנחנו כבר נמצא את הדרך כדי לפתוח עסקים גם בשבת. אף אברך לא דרש מאף בחורה לשבת בחלק האחורי של אוטובוס קו 19 הנושק למאה שערים בדרכו לאוניברסיטה ואף בחורה לבושה בחצאית מיני לא יצאה לקניות בשכונת גאולה.

האם יכול להיות שהרוב החילוני זועם על כישלון המחאה, ובעידוד התקשורת, שמזמן איבדה דרכה, הוא מוציא את זה על עמו שלו? אחרת איך אפשר להסביר את השסע המקצין עד כדי דאגה בין החילונים לדתיים? אז איזה דפוק אחד ירק על ילדה ופתאום מדינה שלמה הוצתה. יכול להיות שהפכנו לפקעות עצבים מהלכות שרק מחפשות את ההזדמנות להתפוצץ? האם יכול להיות שעכשיו, בימי פוסט המחאה, השתחרר לנו הבורג שמלכתחילה לא היה מהודק? טוב שבדיוק התחיל האח הגדול. 40% מאיתנו ישקיעו את התחת שלהם בספה לטובת ההצצה בדיירי הבית, ואולי טוב שכך. האח הגדול יציל אותנו מעצמנו. לעת עתה.

זיו איש, בן 34 מתל-אביב, עוסק בצילום, בוגר בצלאל. בימי המחאה היה פעיל במאהל לוינסקי. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il