חיים בהפרעה: השָלטים הפכו לשולטים בחיינו

השבוע מצאתי את עצמי באחד הימים יושב אל מול הטלוויזיה. כשהשלט הרחוק בידי, צפיתי בחדשות ובהיסח הדעת לחצתי על "פאסט פורוורד". יונית היתה לי איטית מדי, ורציתי שהיא תמהר קצת, כי הבנתי את הפרינציפ של החדשות הישנות, שחוזרות על עצמן.

• לכל הטורים של גאון ברשת - לחצו כאן
  

זה לא שאין לי זמן. דווקא יש לי והרבה, פשוט אין לי סבלנות: ועדת שמגר בעניין חטופים עתידיים, האיראנים סוגרים את מיצרי הורמוז, האקרים בכרטיסי האשראי... הלאה, הבנתי. מהבוקר אני כבר שומע את זה. יאללה, להתקדם. "פאסט פורוורד", קדימה, נקסט קייס.

פתאום קלטתי שאני מכור לשלטים למיניהם. שלטים של טלוויזיה, וידאו, רדיו, שלטים של אור וחושך. עוד מעט יהיה גם שלט למצב הרוח וכשהשלט בידי - נדמה לי שאני שולט בכל, ופירוש הדבר לרוץ קדימה, ומהר, בכל נושא.

נשיונל ג'אוגרפיק עם ברי סימון

אין לי ממש סבלנות להתמיד בתחנה אחת בלי לרוץ לשנייה. אולי שם יש חדשות יותר מעניינות, או אנשים יותר מעניינים? או תמונות יותר מעניינות? אני מרביץ זיפזופ לנשיונל ג'אוגרפיק - אולי אני אספיק לחטוף בין מובארק בכלוב וקדאפי במקרר של סוּפר, איזה נמר שטורף קרנף.

ברי סימון. מזפזפים אל הג'ונגל(צילום: ערוץ 2)

משם אני לנשיונל ג'אוגרפיק אחר, לראות את ברי סימון מכסחת את יוסי עם העגילים, או איזה אביבית עם פרגולות בעיניים הכחולות מתווכחת עם השמאלני ההוא על ציונות. וכשאני מזפזפ מהג'ונגל לערוץ אחר כי התעייפתי, אני מקבל פרסומת של בנק עם הבעל של בתי מ"סברי מרנן". כשהשלט ביד, אין זמן לחשוב. אין זמן להתבונן. אין זמן להקשיב, אין זמן לקרוא. אין זמן לכלום. זוהי ממלכת הזפזופ.

מתי קראתם ספר? או צפיתם בסרט עד הסוף?

ספרים קוראים היום ברפרוף, ובמקרה הטוב את מה שכתוב מאחור כדי להיות בעניינים ולהישמע חכם.הכי טוב ספרי מתנה, כאלה שבכל עמוד יש שורה חכמה אחת או פתגם סיני, והמון ציורים שלא מצרכים מוח - רק עיניים.

כולנו עבדים של השלט הרחוק(צילום: Shutterstock)

פעם היינו מביאים סרט הביתה. סרט אחד, כדי לראותו עד תום, אתם זוכרים? היום מביאים ארבעה, שהרי בטח נעצור באמצע של הראשון ונעבור לסרט אחר. מי יכול לראות סרט עד הסוף היום? והטלפון הסלולרי, עוד מוצר לחסרי הסבלנות, בלי שנרגיש הוא הרי מכתיב לנו את חיינו. זה רק נדמה לנו שאנחנו לוקחים אותו איתנו לאן שנלך, זו טעות. הוא לוקח אותנו אל כל המקומות שרצינו לברוח מהם.

בגללו יודעים בכל דקה איפה אנחנו ואם כבר סלולרי גם לדבר בו אין לנו כבר כוח, כשאנחנו אנחנו מצלצלים למישהו שהבטחנו לחזור אליו, ואיזו שמחה אופפת אותנו כשהוא איננו, ושאפשר רק להשאיר הודעה. אחרת זה כל הקומפלט של ה"מה נשמע?", "מה עניינים?", "מה קורה?", "מה בכלל?", "איפה אתה?", "מה ניש?", "תבוא!". כן, תבוא לפעמים. ואלוהים שישמור - כי הוא בסוף יבוא, אבל בהודעה זה לוקח שנייה.

וכן, יש גם את ה-sms הגואל, התרופה לכל מבוכה, במקום להודיע בטלפון "מצטער - אני לא יכול לבוא", ואז לקבל מבול של "אוי למה?", ו"לא יפה" ו"מחכים לך". sms

 קצר, אותה המצאה גאונית שמתאימה לימי האינסטנט הבוערים שלנו, sms קטן מתומצת: "לא אבוא" ונגמר העניין. איזה יופי.

תגידו, שמעתם פעם שיר ערבי? שמתם לב לאורך הפתיח? רבע שעה לפחות - והשיר עוד לא החל. זה כי אנשים באים ליהנות. כי אצלנו, באים לעלות על שולחנות, לרקוד ולשיר. כפיים! אין פתיחה לשיר, כי אין סבלנות. אין זמן. לרינגטון - סגנון השירה החדש שלנו, אין צורך בפתיחה. רק בסיום.

האמת, לא יודע איך היתה לי סבלנות לכתוב את כל זה. אם לא תהיה לכם סבלנות לקרוא, אני מבטיח שאבין.

• מפיקת המאמר: טל וינגרטן
• התוכנית "גאון ברדיו" יצאה לחופשה ותשוב בקרוב לשידור ברשת ב'