מצב האומה: הומור יהודי זה עניין רציני
גם דוד המלך, שהלל את האיש ש"במושב לצים לא ישב", לא דמיין כמה נמוך אפשר להגיע. בעוד שעבור העם היהודי לדורותיו ההומור היה תרבות ומנגנון הגנה, ב"מצב האומה" הוא סתם ירוד
הומור זה דבר רציני.
הומור אמיתי אינו סתם בדיחה או דאחקה. להומור אמיתי יש כוח לרומם את הנפש, לשמח את האדם, לתת לו אנרגיות טובות, לפתח זווית ראייה חדשה לדברים, להוציא דברים קצת מפרופורציה - כדי לראות את החיים בפרופורציה. מישהו חכם כתב פעם שבדיחה זה החלק הנמוך ביותר של ההומור. הומור אמיתי הוא לא עוד בדיחה על מרוקאים או פולנים. הומור אמיתי בא לידי ביטוי במכלול דברים, החל מקריצה ושפת גוף, דרך מבט ושנינות, בצליל ובהטעמת המילים, וכלה במילים פשוטות.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
עבור העם היהודי לדורותיו, ההומור היה גם תרבות וגם מנגנון הגנה. שהרי מה נותר לו לעשות אלפיים שנה בגלות תחת שלטון הפריץ אם לא לצחוק, על הפריץ ועל עצמו, על החיים ועל המצב - והצחוק הזה הפיח רוח חיים, שיחרר לחצים, ונתן כוח לעוד כמה ימים עד הבדיחה הבאה. יש היום מומחים רבים מתחום מדעי הרפואה, הנפש והפסיכולוגיה הטוענים שהומור אמיתי ממש יכול לרפא אנשים, ולהוציא אותם ממצבם הקשה. כפי שאמרנו, הומור זה דבר רציני, אם יודעים לעשות אותו נכון.
אני עוד שייך לדור שספג את שרידי שני ענקי ההומור דז'יגאן ושומכר, ואחר-כך גדל על שייקה אופיר הגשש החיוור, יוסי בנאי ורבקה מיכאלי, ושאר אמני ההומור. הם היו אמנים של ממש. ישבת מולם והחזקת את הבטן מרוב צחוק ואת הראש מרוב מחשבות על מה שהם בעצם אמרו ועל האופן שבו שיקפו את המצב.
מתכבדים בקלון חבריו
ככלל, אני לא אוהב לראות טלוויזיה. את הזמן הפנוי אני מעדיף להקדיש לדברים שנראים בעיני יעילים וחשובים, מעניינים ומהנים יותר. כל אחד וההנאות שלו בחיים. אלא שלצורך הבנת התרבות הישראלית, החלטתי להקדיש זמן לראות מה הולך היום בפריים-טיים, מה גורףדעה הפוכה:
חסד מופלא
אריאנה מלמד
"מצב האומה" מספקת דקות נדירות של חיוכים, עצבים וחומר למחשבה, ומשתפרת מעונה לעונה. בדיוק בגלל כל זה לעולם לא תראו אותה בפריים טיים
אחת מהתוכניות שנחשפתי אליהן רק בעת האחרונה, וראיתי אותן איזה פעמיים-שלוש, נקראת "מצב האומה". תכנית שכפי שהבנתי אמורה להצחיק. אלא שמה לעשות, כדברי הגששים, "אותי זה לא מצחיק".
יושבים באולפן ארבעה-חמישה אנשים שאמורים להצחיק - וכל מה שיוצא מהם זה אוסף של ניבולי פה ואמירות וולגריות. לרגעים נדמה כאילו הם מתחרים מי יותר גס רוח מהשני, ומי ינבל את פיו כמו ילד קטן שנהנה להשתמש במילים גסות. הם יושבים באולפן מדושני עונג, מלאי שביעות רצון עצמית, צוחקים מהבדיחות של עצמם. אין להם שום גבולות - לא בראש ולא בפה. הם מנסים להצחיק בכוח - יותר חזק ויותר חזק - יותר וולגרי ויותר ברוטאלי.
דומני שמעולם לא בא לידי ביטוי המשפט "המתכבד בקלון חברו" כמו בתכנית הזו. אני חושב שכשדוד המלך בחר לפתוח את ספר תהילים בפסוק :" אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב", גם הוא לא דמיין לעצמו עד כמה נמוך אפשר לרדת.
זו לא תרבות. זה יותר דומה לתרבית.
געגועים להומור של פעם
בימים של דיבורים על הדרת נשים, אני רוצה לדבר על הדרת ההומור, הדרת הכבוד והדרת האינטליגנציה. אם זה נחשב לתרבות מתקדמת - אני מעדיף להיות פרימיטיבי. אם זה אמור להצחיק - אני מעדיף את העצב.אני מגדיר את עצמי כאדם פתוח וסובלני, המסוגל להקשיב לאחרים ולנסות להבין אותם, גם אם לא להסכים. אני רואה את עצמי כשייך לתרבות יהודית שורשית, וגם לחלק מהעולם והתרבות המערבית. אולם כשאני רואה תוכניות גסות רוח ומשפילות שכאלה - אני מתחיל להרהר ולהסתפק ביני לבין עצמי האם אני רוצה איזה שהוא קשר תרבותי עם ה"איכסה" הזה שנראה על המסך תחת הכותרת תרבות או בידור.
אם זה מה שיש לפסגת הבידור והפריים-טיים להציע, אז אולי באמת כדאי שניפרד כידידים. אם תחת הכותרת של מה שהם קוראים הומור מותר להשפיל, להיות וולגרי וגס רוח, ולחלל כל קדוש - אז אני מבקש להדיר את עצמי מההומור הזה, ולמצוא דרכים חלופיות, מרוממות נפש, שמעלות חיוך רחב, אמיתי. דרכים שיוסיפו לעולם ולאדם שמחת חיים, ולא תוך כדי השפלת צלם האדם ופגיעה בכבודו.
אולי אני לא מבין גדול בהומור. אולי חבורת הליצנים הוולגרית הזו מבינה יותר טוב ממני ברייטינג ובתקשורת. אבל אני כן מבין ששמחה אין כאן, ואני כן מבין מהם ערכי תרבות בסיסיים, ומהם גבולות אנושיים של כבוד אדם וזכותו לשם טוב.
מי שרוצה לדעת באמת מה מצב האומה - לא יקבל את מבוקשו בתכנית ההבל הרדודה והנמוכה הזו, המראה את מצבם הנפשי והרגשי של המשתתפים, המגובה באוסף ניבולי פה. ברוך השם שמצב האומה האמיתי הוא הרבה יותר טוב: מוסרי, מרומם, חיובי, עם שמחה אמיתית.
בחלוף השנים, כשתסתיים העונה ותיגמר הקדנציה, אף אחד לא יזכור אף בדיחה מחבורת הליצנים הזו. אבל דור שלם ימשיך לדקלם בעל פה מערכונים של הגשש ושל שייקה אופיר. זה הבדל בין בדיחה גסה שמנסה להצחיק לרגע ופונה אל הנמוך והייצרי שבאדם - לבין הומור אמיתי, שהצחוק שהוא מייצר שורד שנים.
לפנייה לכתב/ת 
מצב האומה? לא משהו
צילום: ערוץ 2
מומלצים
