בלשנות כלכלית: הקשר שבין צרכן, זכיין וקבלן

האם נכון לומר צרכן או צרכּן, זכיין או זכּיין ומה עם חלבן וחלבּן? כולן נראות אותו דבר, אך האם גם ההגייה שלהן זהה? נפתח בשאלתה של אתי, שביקשה לדעת האם במילה צרכן יש דגש ב-כ? שאלה מצוינת.

• לקריאת טורים נוספים במדור בלשנות כלכלית
  

התשובה, לממהרים, היא שאין דגש ב-כ. המילה היא צַרְכָֿן, וגם בכל נגזרותיה ה-כ' רפויה, כלומר ללא דגש: צַרְכָֿנִיָּה, צַרְכָֿנוּת, צַרְכָֿנִי. לקו מעל אות בג"ד כפ"ת קוראים רָפֶה, והוא מציין אות רפויה. ההיפך מדגש. 

במילה צרכן ובנגזרותיה, רובנו רגילים ל-כ' הרפויה. ההגייה צַרְכָּן, צַרְכָּנוּת נשמעת מוזר לאוזן הישראלית הממוצעת, אך יש בה היגיון. גם למילה "סרבן" יש שתי הגיות מקובלות – סָרְבָֿן-סָרְבָֿנוּת ו-סַרְבָּן-סַרְבָּנוּת.

לעומת זאת במילים אחרות שמשקלן קטלן, כמעט כולם הוגים את ל' הפועל דגושה: כיבושי הצַלְבָּנִים, חַלְבָּן, כַּלְבָּן. חלק מהצורות האלה אינן תקניות, אבל כולן מקובלות יותר מהמקבילות הרָפות. מצד שני, אף אחד לא חושב לומר *אַסְפָּן, *חַשְׂפָּן או *כַּתְבָּן (הכוכבית מציינת צורות שאינן קיימות, לא בעברית התקנית ולא בעברית המדוברת).

תיקון יתר מול סתם שגיאה

אם כך מה מקור ההגייה צַרְכָּן או סַרְבָּנוּת באות דגושה? זה הזמן להכיר את המושג תיקון יתר - הִיפֶּרקוֹרֶקְצְיָה בלעז. תיקון יתר הוא סוג של "שגיאה", הנובעת מאנלוגיה לצורה שאינה באמת מקבילה. ההבדל בין תיקון יתר לבין סתם "שגיאה" הוא שתיקון יתר הוא שימוש בצורה פחות מקובלת, והוא נוצר בדרך כלל בעקבות מחשבה מודעת ("זה בג"ד-כפ"ת אחרי שווא נח!").

"צרכּן" ו-"סרבּן" הם תוצאה של תיקון יתר. ומה עם צלבּן ו-חלבּן? אלו הן סתם שגיאות. כן, הצורה התקנית היא צַלְבָֿן ו-חַלְבָֿן. תיכף נסביר למה, ובטח מיד כולם יתחילו לבטא את המילים השימושיות האלה נכון...

זה לא משקל. זו סיומת

אז מה קורה כאן? האם יש בכלל משקל כזה, קַטְלָן? קָטְלָן? קַטְּלָן? ובכן, בעצם זה לא ממש משקל. זוהי סיומת -ָן המשמשת לציון עושה הפעולה: בעל תכונה (שקרָן! גזלן!), בעל מקצוע (תקליטָן, בלשָן), או כלי (מזגָן, קולפָן).

הסיומת ָן "מתלבשת" על בסיסים שונים:

במקרה של תקליטן ובלשן הסיומת נוספת לשם עצם כמות שהוא (כרטיס ותקליט).

במילה כלבן הסיומת מיתוספת לשם העצם בצורת הבסיס שלו. צורת הבסיס של כֶּלֶב היא כַּלְבּ, כמו בערבית וכמו בשם התואר כַּלְבִּי ובנטיות השייכות: כַּלְבֵּנו, כַּלְבְּכֵם וכו'.

בדומה לכך, מי שחושב שהגזע שלו הוא עליון הוא גִּזְעָן (או נכון יותר - גִּזְעָנִי), כי צורת הבסיס של המילה גֶּזַע היא גִּזְע-, כפי שאפשר לראות בשם התואר גִּזְעִי ובנטיית השייכות – גִּזְעָם, גִּזְעֵךְ. כן כן, הצורה גַּזְעָן גם היא נובעת מתיקון יתר, אם כי עכשיו השתרשה כל כך שאפשר לראות בה "שגיאה" רגילה. (המילה שגיאה מופיעה במרכאות, כיוון שהיא מינוח לא בלשני. תפקיד הבלשן הוא לתאר את השפה ולא לטהר אותה).

הצורות צַרְכָן, חַלְבָן, צַלְבָן ועוד, מקורן בבינוני הפועל של בניין קל (פעל). בכתבי יד של ספרות חז"ל יש צורות כמו בוטלן, בוישן, גוזלן, דורשן, קופדן. העברית אימצה לרוב את הצורות הארמיות של אותו משקל - בטלן, ביישן, גזלן, דרשן, קפדן. בימינו שבו לגזור את הכלים ואת בעלי המקצוע מהבינוני הפועל העברי: מי שתוקף הוא תוקפֿן, ומה שמקלף הוא קולפֿן.

בכל מקרה, בבינוני הפועל של בניין קל אין דגש ב-ל' הפועל, ויש תנועה ב-ע' הפועל, כלומר השווא אינו נח כי אם מרחף (יש לו תכונות גם של שווא נע וגם של שווא נח). לכן מי שצורך הוא צרכֿן, ומי שאוסף הוא אספֿן.

החלבֿן והצלבֿן נגזרו מ-חָלָב ומ-צלב בהתאמה, אבל הגיעו לאותו משקל בדיוק. במקרה של זַכְיָין, האנלוגיה הנכונה צריכה להיות ל-בכיין: בכיין הוא מי שבוכה, זכיין הוא מי שזוכה.

ומה עם הדַבּרָן, הוַכְּחָן, הקַבְּלָן והקַבְּצָן? הם עושים איש איש את מעשיו בבניין ש-ע' הפועל שלו דגושה - פִּעֵّל או הִתְפַּעֵّל: הדברן מדבּר, הווכחן מתווכּח, הקבלן מקבּל והקבצן מקבּץ.

הבלשנית ד"ר תמר עילם גינדין היא מחברת הספר הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית , ומרצה בנושאי בלשנות, איראן ומגילת אסתר במסגרות שונות