אלי ישי צודק: לצה"ל חסְרה אמונה
כמעט כולם יסכימו שמעבר לכוח ועוצמה פיזית, היערכות למלחמה חייבת לכלול חיזוק משמעותי של הרוח. זו הייתה משמעות הדברים של השר אלי ישי, אז מה התנפלו עליו?
תסמכו על כך שאם אלי ישי אומר היום משהו בחור הנידח ביותר בארץ, זה יהפוך לכותרת באתרים ובטלוויזיה תוך שעה חצי. אולי שעתיים. כך התבשרנו על הסערה החדשה: השר ישי אמר בכנס בעלי תשובה שההבדל בין הניצחון של מלחמת ששת הימים לתוצאות מלחמת לבנון השנייה, נעוץ באמונה באל.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
האמירה ה"מקוממת" גררה מתקפת נגד בכל כלי התקשורת. פגיעה ברגשות, פגיעה בחיילים, פגיעה
דעה
דתי, בצה"ל היה כחילוני
ידידיה מאיר
נראה כי יש מי שלא נוח לו שצה"ל כבר לא נראה כמו הפלמ"ח. אחרת, אי אפשר להסביר את הדו"ח המצביע על כך שערכי צה"ל 2011 הם פינוי מאחזים ושירת נשים. ובכלל, למה הצבא כל הזמן שואל את החייל הדתי את מי הוא אוהב יותר, את אבא או אמא?
לפני שתוקפים את ישי, כדאי לבדוק אם הציטוט אכן שלו, או שהוא בעצם מביא את עמדת חז"ל, שנאמרה הרבה לפניו. המושג "כוחי ועוצם ידי" שציטט ישי מופיע כבר בתורה, והגישה שהוא מייצג היא גישה יסודית ביהדות כבר אלפי שנים. למעשה, אין כאן ויכוח עם פוליטיקאי בודד שייצר פליטת פה שנויה במחלוקת, אלא התמודדות עם תפיסת עולם מבוססת.
עם הגישה הזאת - שניצחון במלחמה תלוי בתפילה ובאמונה - יצא הצבא הישראלי להילחם נגד עמלק לפני למעלה מ-3,000 שנה, וניצח הודות למשה רבנו שהרים את ידיו וסימן לחיילים להביט כלפי מעלה. עם הגישה הזאת הצליח עם ישראל במלחמת השחרור הראשונה שלו, בימי יהושע בן-נון. עם הגישה הזאת התייצב דוד הצעיר לדו-קרב בלתי אפשרי מול גוליית האימתני, ופגע לו בול בפוני. עם הגישה הזאת יצא יהודה המכבי למלחמה חסרת סיכוי נגד האימפריה היוונית, ועשה בית ספר לצבא החזק בעולם.
זה לא הרגיז אף אחד, זה לא קומם אף אחד, זה לא עורר שום סערה ציבורית. התפיסה שאי-אפשר להילחם בלי אמונה; שזה כלי הנשק שאיתו אפשר להכריע את המלחמות הקשות ביותר, הייתה פשוטה וברורה לאורך כל ההיסטוריה היהודית. בלי האמונה, גם אנטיוכוס לא היה אוכל אותה. יש חלוקת גזרות ברורה: לכל אחד יש את התפקיד שלו במערך הלוחם, הקדוש-ברוך-הוא עוזר מלמעלה, אנחנו נלחמים למטה.
האדם שבטנק, לא הטנק
הקישור בין הלחימה לאמונה אינו מפחית מערכם של החיילים. אדרבה, הוא הופך אותם להרבה יותר משמעותיים. כל שריונר הרי יודע שלא הטנק מנצח, אלא האדם שבטנק ינצח. הלוחם אינו רק זה שמפעיל את המא"ג ואת המרגמה כדי שיפגעו באויב, הוא עצמו נלחם. עוז רוחו, גבורתו, מידותיו ומוסריותו הם שיכריעו את הקרב.האמירה שחוסר אמונה פגע בנו בלבנון, כוללת גם את האמירה שאם צה"ל שרד את בינת-ג'בל – הוא עשה זאת לא בגלל יתרון מספרי ונשק ברמה גבוהה, אלא בזכות הרוח של הלוחמים. גם עין חילונית לחלוטין תהיה מסוגלת להודות במשקל של הרוח במלחמה; אלא שהיהדות הולכת צעד אחד קדימה, ואומרת שעל גבי האמונה ביכולתנו להצליח ובצדקת דרכנו, צריכה לבוא אמונה בבורא עולם. ואולי האמונה הזאת היא שיכולה יותר מכל להעניק גבורה ואומץ לב לחיילים.
אילו עורכי מהדורות החדשות לא היו מזנקים באופן אינסטינקטיבי לפרסם בראש חוצות את דברי שר הפנים, אולי הם היו מוצאים דקה או שתיים לחשוב על משמעותם. אולי הם היו מגלים שגם הם מאמינים שאסור לצה"ל להתבסס רק על כוח ועוצמה פיזית, וההיערכות שלו למלחמה חייבת לכלול חיזוק משמעותי של הרוח – שאולי נחלשה עם השנים ועם ההתחמשות הטכנית. הם לא היו מכניסים את הקדוש ברוך-הוא לסיפור, אבל ייתכן שהם היו מסכימים שהיהירות, וביטחון היתר בעוצמה שלנו, באים על חשבון הרוח - ופוגעים בלחימה. יכול להיות שישי צדק?
לפנייה לכתב/ת 
מלחמת לבנון שנייה. איפה הייתה הרוח?
צילום: רויטרס
מומלצים
