נתנה להם את הקול
לא פשוט למכור מוזיקה יהודית לנשים בלבד. יעלה אלישבע גילתה את זה בדרך הקשה. אהרן רזאל, ישי לפידות, גד אלבז ואחרים סייעו לה להקליט את האלבום מחדש. "כשהכל גס ובהמי, אז לדבר על שירת נשים נשמע מגוחך. אבל זה מפריע"
עוד בערוץ היהדות - קראו:
ולמרות שיש לה קול נדיר של חליל זך, היא מסרבת לחלק אותו עם מחצית מהעולם. המחצית הגברית, כמובן. כך קרה שאלבום מושקע הכולל 12 רצועות מקוריות, שלוש שנות עבודה ולא מעט ממון – ירדו לטמיון. גם לנסים יש גבול, וכוחות השוק לא נוטים לטובת זמרות ששרות שירים יהודיים לנשים בלבד, או כמו שהיא אומרת: "אף אחד לא תומך בזמרות, אי אפשר להרוויח עליהן, ובטח שלא בזמרת דוסית שלא שרה לגברים".
אבל יעלה אלישבע מסרבת לומר נואש. היא החליטה שאת הניגונים העולם חייב לשמוע, ואם לא בקולה – אז בקולותיהם של זמרים מוכרים, שדוברים אף הם את שפת המוזיקה היהודית. כך יוצא בימים אלה "היכל הניגון" במהדורת השבט: אותו האלבום, עם אותו השם ואפילו אותם הפלייבקים. רק המבצעים השתנו.
ביקשה את הניגון
מי שיאזין לאלבום יתקשה להאמין כי עד לפני שש שנים יעלה אלישבע לא הלחינה, ניגנה או שרה בצורה מקצועית. היא גדלה בבית דתי-לאומי "חפיפניקי", כהגדרתה. הפכה אתיאיסטית, ולפני כ-12 שנים חזרה בתשובה לזרם הברסלבי. המהפך המקצועי חל בה כשנסעה עם הרב שהחזיר אותה בתשובה, דניאל הכהן סטבסקי, להתפלל על קברות הבעל שם-טוב ורבי נחמן מברסלב.
"זה היה בזמן המאבק על גוש קטיף", היא נזכרת. "נסענו כדי לקרוע את השמים בתפילות, והרב אמר לי: תבקשי הכל. עמדתי על הקבר, ואמרתי: יש לי המון מנגינות בבטן, ויש לי קול. אני רוצה לעשות עם הקול שלי לשם שמים - להלל ולשבח. הרגשתי שהבעל שם-טוב ממש נמצא שם, וחשתי שהקדוש ברוך-הוא נתן לי את הזכות.
"ופתאום, על ציון הקבר ירדו לי מנגינות. שרתי וזעקתי וביקשתי מיליון דברים. כשאת מבקשת, את לא יודעת מה את מקבלת בסוף. ביקשתי על הניגון. היכל הניגון הוא מעל היכל התשובה. הוא ההיכל הכי גבוה".
פרטיטורות בלי תווים
יעלה אלישבע מתארת כי מרגע ששבה לארץ, פיעמה בה אישיות חדשה. "יש לי פסנתר מגיל עשר, ובמשך שנים לא קלטתי כלום. כך גם עם הגיטרה. זה הטריף אותי, כי חשתי שיש לי את זה - אך לא הצלחתי להוציא מתוכי. והנה, פתאום חברתי השמיעה לי אקורדים – והתחלתי לקלוט אותם. ניגונים החלו להתנגן בי. לפעמים זה היה קורה לי בשבת, ואז הייתי מפזמת את השיר בלי סוף, כדי שלא אשכח אותו.
"אני באמת לא מבינה כלום במוזיקה. לא ידעתי אפילו לקרוא בשמות האקורדים, והייתי ממציאה להם שמות מוזרים. הרגשתי שהנס הגדול הזה לא יכול להיות סתם. לא סתם יורדות אלי מנגינות עם טקסטים. לא ידעתי איך אני מתחילה להפעיל נגנים, ואיך אכתוב פרטיטורות".
במשך שנתיים חיפשה יעלה אלישבע מעבד מוזיקאלי – לשווא. היא פנתה לאנשי מקצוע דתיים, "כי רציתי להוציא 'ניגון כשר", כדבריה, "ולכן היה לי חשוב שמי שיעבוד איתי יהיה שומר תורה ומצוות ברמה כלשהי". אך שוב ושוב התאכזבה מסיבת הסירוב. היא, שגנזה את הדיסק שלה מחשש שמא יקשיבו לו גם גברים – לא הבינה מדוע מעבדים מוזיקאליים חרדים מסרבים לעבוד עימה.
"פניתי למעבדים שנעשו עוד יותר חרדים ממה שצריך", היא אומרת. "כשמדובר בנסיבות מקצועיות מותר להאזין לאישה שרה. לבסוף יצרתי קשר עם יובל ואסף זמיר, שהביאו את כל החברים המוזיקאים שלהם, וסייעו לי להוציא את הדיסק. הייתי שרה למוזיקאים שעבדתי איתם את התפקידים של הכלים השונים, כי לא ידעתי לכתוב תווים. עבדנו בצורה הפוכה מהכללים. בעצם, לא היו כללים. הכל היה בהשגחה מוחלטת, מתוך תפילות ותחינות".
זמרים ששרים בהתנדבות
התפילות והתחינות הולידו אלבום וניגונים, אך השוק שאליו פנתה יעלה אלישבע – שוק מוזיקאלי מצומצם – לא הצליח לפתוח אופק כלכלי. "ואז הקב"ה נתן ל את הרעיון להקליט זמרים-גברים על הפלייבקים שלי", היא אומרת.
"מצד אחד, אני שרה במנעד רחב. יש לי אפשרויות להגיע לטונים נמוכים וגבוהים, ולזמרים קשה לשבת על הקול שלי. מצד שני, לא יכולתי לעמוד בהוצאה של הקלטת כל הפלייבקים מחדש. זה עניין של עשרות-אלפי שקלים".
שנה וחצי של חיפושים הולידו שיתוף פעולה עם כמה מאושיות הזמר היהודי, בהם אהרון רזאל, אילן דמרי, גד אלבז, ישי לפידות ואביחי פז גרינוולד. "ידעתי שאני צריכה זמרים מפורסמים כדי שהקהל ירצה להקשיב לדיסק שלי. הם עשו את זה בהמון פרגון ואהבה. אנשים שלא הכירו אותי, בכל זאת הגיעו לעזור לי עם הדיסק, כי השירים פתחו להם את הלב. חציים לא לקחו כסף בכלל, מתוך התחשבות בכך שאני עושה הכל מכספי".
נתנאל מלייב – הזמר הפחות מוכר בחבורה – הגיע בשבוע האחרון ממש, "וכך נסגר הדיסק בדיוק שלוש שנים אחרי שנסגר הראשון - בפרשת מקץ. רואים שיש יד מכוונת מלמעלה".
לא מפריע לך שאינך יכולה לשיר בצורה חופשית, וגברים צריכים לעשות את העבודה בשבילך?
"עבודת ה' זה דבר קשה. חושבים שאם חזרנו בתשובה, אז קל לנו כי ה' אומר לנו מה לעשות. מי שמאמין לא מפחד? מי שמאמין הכי מפחד את האמונה לאבד. מי שיודע מה זו עבודת ה', יודע שלהיות מחובר לאלוקים זה הדבר הכי קשה שאפשר לעשות: לא לשיר לפני גברים, להתפלל כל יום, לברך גם כשאני מתה מעייפות.
"הדיסק הזה יצא בדיוק בשיא הסערה סביב 'הדרת נשים' וכל הטמטום הזה. בתור מי שעובדת גם כצורפת בנחלת בנימין שבתל אביב, אני יכולה להגיד לך שבקיץ בחורות הולכות ערומות במדרחוב. אז כאשר אני מדברת עם גבר על 'קול באישה', בוודאי שהוא לא יבין על מה אני מדברת. אבל לאנשים שעובדים את ה' ולא מסתובבים ליד בחורות ערומות, הקול מאוד מפריע. מאוד משפיע.
"זמרות שרות היום מתחת לחגורה. אני לא, אני עובדת את אלוקים מתוך הלב שלי. אני שרה לשם שמים כדי להזדכך, ולא כדי לרדת לרמה בהמית. השירה היא הרגש הכי גבוה. כשאת פונה בשירה לגבר, את עלולה להפריע לו בדברים מסוימים. העולם פרוץ היום".
זה לא המצב היום. רוב הגברים לא רואים בשירת נשים רמז מיני.
"כשהיינו ילדים נתנו לנו לבן. היום אנחנו רוצים כבר את המעדן. היום, כשהכל גס ובהמי, אז לדבר על שירת נשים נשמע מגוחך. אבל כשאנשים מעדכנים את נשמתם, אז זה מפריע להם. מי שרגיל לאכול פיצה, לא יידע להעריך סטייק טרטר שעולה 300 שקלים".
יעלה אלישבע לא מתחרטת אפילו לרגע על הבחירה שלה, שצמצמה את אהבתה הגדולה. "את עושה לך רב, ומתבטלת למה שהוא אומר לך", היא מסבירה בהשלמה. "בשביל זה יש צדיקים. אנחנו לא יכולים לעבוד היום את ה' לבד. הקדוש ברוך-הוא זה לא חוג בית. אני עובדת אותו באמת, ברצינות".
לפנייה לכתב/ת 
