תכירו: הרבי של הרבי של אובמה

אזרח אמריקאי, ובמיוחד אם מדובר ביהודי מאוהדיו של ברק אובמה, לא יופתע מכך שהגותו של אברהם יהושע השל (1972-1907) חשובה לנשיא. אובמה הצביע בעבר על מרטין לותר קינג ג'וניור, מנהיג המאבק לשוויון זכויות השחורים באמריקה, כעל מורו הגדול. קינג אמר פעם שהשל הוא "הרבי שלו". ומכאן, שרבי אברהם יהושע השל הוא הרבי של הרבי של נשיא ארצות הברית. ולא רק של הנשיא, כמובן. מי שהיה אחד הפילוסופים היהודים הגדולים ביותר של המאה העשרים הוא עבור רבים מיהודי אמריקה מורה הנבוכים של העת החדשה.

כך באמריקה, אולם ישראלים המעיינים בשורות אלו עשויים להתקשות להבינן. מיהו השל? מדוע מעולם לא שמענו עליו? או למדנו עליו בבית הספר? או באוניברסיטה? מדוע לא הוזכר שמו מעולם בטלוויזיה או ברדיו? קשה למצוא מקרה מבחן בולט יותר החושף את המרחק התרבותי הגדול שבין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים, כמו זה של היחס לאברהם יהושע השל. עבור הזרם המרכזי של יהודי אמריקה הוא גדול התיאולוגים, גיבור לאומי של אקטיביזם חברתי; עבור רוב הישראלים אין הוא קיים כלל.

נביא לגויים

לולא נרצח, היה מרטין לותר קינג חוגג את ליל הסדר, ימים ספורים לאחר מכן, בביתו של השל. לקינג היה חלום: להוציא את צאצאי בני אפריקה מ"מצרים" של האפליה באמריקה; והיה לו גם נביא: אברהם יהושע השל, שקינג הגדירו "אחד מן האנשים הדגולים באמת של ימינו ודורנו, נביא אמת דגול..."

אך השל לא רק בישר על קיומו של אותו מסתורין; עבור רבים, דמותו של השל עצמה היא חידה לא פתורה. דמות מרובת סתירות. כשם שנלחם למען השחורים באמריקה, כך נאבק למען יהודי ברית המועצות; כשם שגינה בתוקף את המלחמה בווייטנאם, בהגדירו אותה מלחמה נגד אלוהים, כך תמך בכל לב בישראל של מלחמת ששת הימים וחש כי השכינה רומזת לו מבעד לאבני הכותל; כשם שהתגעגע ליהדות מזרח־אירופה כך פעל למען שיח בין־דתי עם הנצרות.

ב־1963 התכנסה מועצת הכנסייה הקתולית לסדרה של דיונים שהיה בהם משום חשבון נפש על העבר הכנסייתי, ושכללו גם התחבטויות קשות ביחס לעתיד הנצרות הקתולית ביחסיה עם העם היהודי. העולם הקתולי מונה מאות מיליונים של מאמינים ודרכו הותוותה באותה ועידה היסטורית, שבמקצת דיוניה השתתף גם הרב השל במטרה לסייע לבכירי העולם הנוצרי להבין את העולם היהודי שממנו צמחה הנצרות. בעבור ועידה זו נכתב אחד מהגדולים שבנאומיו של השל: "אף דת איננה אי".

מעורבותו סייעה לראשי הכנסייה הנוכחים במה שנודע כ"ועידת הוותיקן השנייה" לחולל מהפך ביחסה הרשמי של הכנסייה ליהדות. הוועידה ביטלה את האשמת יהודי כל הדורות ברצח ישו, והכריזה על הפסקת פעולות המיסיון להמרת דתם של היהודים. כך הפך השל לגיבור של דיאלוג בין־דתי — עובדה שגרמה לכמה יהודים אדוקים לדחות אותו ואת הגותו, ובה בעת תרמה לכך שהמוני נוצרים החלו להעריץ את גדולתו הרוחנית.

איש רוח זה, שנאבק למען זכויות אזרח ונגד מלחמה, שהוביל דיון בין־דתי — דווקא הוא חווה את אחת ההתנסויות הרוחניות הגדולות ביותר שלו לאחר ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים. בספר מיוחד שהקדיש לנושא הביע התפעלות מעוצמת רוחו של עם ישראל באותה עת, ואף תיאר כיצד חש את נוכחותו של אלוהים כשעמד מול הכותל המערבי המשוחרר.

מורה לנבוכים רבים

סתירה לכאורה זו בדמותו של השל עשויה להפתיע: אנו חיים בדור שבו הישגיהם של צה"ל ושל מדינת ישראל נתפסים על ידי רבים כתמונת מראה מהופכת של ערכים הומאניים. המאבקים השונים נגד מיליטריזם ובעד זכויות אזרח, המתחוללים בימים אלה במערב אירופה ובחלק מהקמפוסים של צפון אמריקה, כוללים כמעט בכל המקרים גם מאבק נגד המדיניות הישראלית.

ארגוני זכויות אדם שונים רואים בישראל אחת מהאויבות הגדולות שלהם. לדוגמה: ארגון זכויות האדם של האו"ם, שתפקידו לעקוב אחר פשעים נגד זכויות האדם בכל רחבי תבל מצפון־קוריאה וסין ועד לסעודיה ודרפור, עסוק בהפרת זכויות האדם של מדינת ישראל יותר מאשר באלה של כל המדינות האחרות על פני הגלובוס גם יחד. כך התפתחה לה המוסכמה ולפיה ישנה סתירה מובנית בין ליברליות ובין ציונות — מדובר לכאורה בשני הפכים עוינים. לכן מפתיעה ומעניינת העובדה שרק לפני כמה עשרות שנים התגלמה בדמותו של אדם אחד היכולת להיות גם אחד מגדולי הנאבקים למען זכויות האדם וגם אחד מגדולי הציונים ואוהבי ישראל. עבור אברהם יהושע השל, אהבת ישראל ואהבת האדם אינן אהבות סותרות. שתי אלה הן אהבותיו של אלוהים.

השל לא היה סתירה מהלכת, פרדוקס חי ובלתי פתור. הוא פשוט חשב ופעל לאורה של תפיסה שונה לגמרי מזו שעל פיה אנו רגילים לחלק את העולם כיום. הוא לא התכוון לאחד הפכים — הוא פשוט לא חשב שמדובר בהפכים. תיאולוגיית־העומק שלו גרסה שהעמידה לפני אלוהים היא זו שמחברת בין שתי אהבותיו הגדולות. המפתח לפעילות חברתית־פוליטית נמצא ביראת שמים. המפתח לציונות ולאהבת ישראל נמצא ביראת שמים.

כדי להבין איך עלה בידי השל ליצור את החיבור הזה, צריך להתעמק בתורתו. ובראשה: בהבנתו המחודשת את התופעה הדתית. מרטין בובר

תימצת פעם את תפקידה של תורת החסידות באלגנטיות רבה, כשקבע שהחסידות יכולה ללמד את החילוניים שיש קדושה, ואת הדתיים מהי אותה הקדושה. זהו בדיוק התפקיד שיכול למלא הרב אברהם יהושע השל בחברה הישראלית, שבה רבים מהחילוניים ספקנים מדי, ורבים מהדתיים דוגמטיים מכדי לחוש את המסתורין ואת תביעותיו המוסריות.

כמגוון פניו ופועליו של השל, כך מגוון פניה של הגותו. כל מאמר הוא מחשבה של השל, וכל מחשבה של השל היא חלון שדרכו ניתן להתבונן מחדש במציאות הישראלית המורכבת שלנו. במאה העשרים ואחת החברה הישראלית מצמיחה רעב יהודי חדש. רעב חדש תובע מורים חדשים. במבוכה הישראלית העמוקה, בין אוניברסליות ויהדות, הומניזם וציונות, השל יכול להיות למורה הנבוכים.

• מתוך "פתח-דבר" לספר "אברהם יהושע השל: אלוהים מאמין באדם" (ערך ותרגם: דרור בונדי), שראה אור בימים אלו בהוצאת דביר