קולה של אמא: על הרומן "יולה"
דרך עלילה בלתי שגרתית בה נער צעיר נשאר עם אביו החירש-אילם בעוד אמו בורחת מהבית אחת לתקופה, יואב אלוין מגיש טקסט יוצא דופן, אשר קורא תיגר על הכתיבה הריאליסטית השולטת בספרות הישראלית העכשווית. ביקורת
"יוֹלה", ספרו השני והמרתק של יואב אלוין (הספריה החדשה), הוא תוספת מעניינת להתבוננות המיקרוסקופית בחיי המשפחה הישראלית; אחת התמות השכיחות בספרות הנכתבת על-ידי גברים בשנים האחרונות. אמת, גם קודם לכן (וודאי גם בספרות העולם) כתבו על המשפחה, אך יותר ויותר סופרים (ודווקא הפחות מוכרים ביניהם) מבצעים ניתוח לב פתוח בגוף המשפחתי, שהוא תמיד חסר, מפורק או מעורער עד היסודות.
"את כל הדברים" ליצהר ורדי, "כלכלת בית" לעודד כרמלי, "דרוש לחשן" לחגי ליניק ו"מלך הציפורים" לדרור דניאל, הם ארבע דוגמאות שונות לחלוטין מבחינת הביטוי הספרותי, אך בכולן ניכרת ההתמודדות עם פירוק של התא המשפחתי המוגן, שהיושרה, האמינות, החוזק והטוהר אמורים להיות נחלתו. בכל הספרים הללו דמויות ההורים חורגות מהעיצוב השמרני והדיכוטומי של ייצוגם (רשעים מוחלטים או משענת איתנה) בנרטיב אלים ומחוספס שהוא אולי הדבר הרחוק ביותר מאותן דרמות משפחתיות שאהובות על הספרות הריאליסטית.
לשורה זו של סופרים מצטרף גם יואב אלוין, שספר הביכורים שלו, "מרק" (כתר, 2002) היה הפתעה מענגת וחריפה של משחקים לשוניים נפלאים וסיפור קורע לב - ואף זכה בפרס הביכורים של משרד התרבות. לאחר עשור, חוזר אלוין עם טקסט מענג וחריף לא פחות ועם סיפור מרגש פי כמה. יולה הוא שמו של ילד בן שלוש-עשרה שאמו, לונה, נוטה לברוח מביתם אחת לתקופה, ומותירה אותו לבדו עם אביו יוסף, חירש-אילם. יוסף מצידו, משאיר את בנו אצל פלומה, אחותה של אשתו, בעוד הוא חוזר לעבוד בנגריה ולאחר מכן יוצא לחפש את אשתו. אך הלה שבה כשהיא מחליטה לעשות זאת, ובהגיעה הביתה הכול חוזר לסדרו.
סוסים דוהרים בלב
לתוך התמהיל הזה מכניס אותנו אלוין בעוד הוא מתמקד בלילה ארוך אחד אשר בקיצו שוב תברח לונה, ובמתרחש במהלך יום המחרת. תודעתו של יולה היא שמהווה את עיקר הספר, ובאמצעותה זולג הסיפור לעלילות העבר, לחשיפת סודות של האב ולתיאורים של המספר את לונה, כשהיא על סף בריחה נוספת ולאחריה. הרומן "יולה" נע בין דיבור בגוף ראשון של הילד - שיש לו "סוסים דוהרים בלב", דיבור בגוף שלישי וזרם תודעה אלים באינטנסיביות שלו.
השילובים המפתיעים והמעניינים שמבצע אלוין ברומן, מבחינת אמצעי הביטוי שהוא בוחר לספר דרכם את העלילה, יוצרים טקסט יוצא דופן, אשר קורא תיגר במידה רבה על הכתיבה הריאליסטית השלטת בספרות הישראלית העכשווית. בדומה לספרים שצוינו בתחילת הרשימה, אלוין מציג מבע ייחודי, סגנון בשל ורב-שכבתי ופרגמנטציה של העלילה, שנדמה כי רק באמצעותה ניתן לנסות ולהעלות על הכתב את אותם חלקיקים מיקרוסקופים המרכיבים את העולם המשפחתי, הילדי והרגשי; עולמות מבולבלים, חמקמקים ובלתי יציבים.
מעניינים במיוחד ההקשרים שמבצע אלוין בין נקודות המבט השונות. אחד משיאיו של הספר הוא התיאור הפרטני של סצנת הקילוח של יולה את אמו לאחר ששכבה עם בעלה. אלוין מותח את הסצנה לאורך עמודים רבים ושב אליה כמעין טקס שבטי בעל חשיבות עצומה. מדובר בסצנה ארוטית חזקה למדי, אך יותר משניכרת בה המיניות, היא מהווה שיקוף מדהים של יחסי קרבה של אישה אבודה וילדהּ, המוכן לעשות הכול על מנת שתישאר עמו. הקונטקסט בו ממוקמת הסצנה הארוכה הזאת מאפשר לזהות בה את הרוך והחשש, הכמיהה לאהבה אימהית על סף התעוררות מינית, ובעיקר - את מאבק הכוחות הבלתי אפשרי בין הרצון להשאיר להכרח לעזוב.
מאבק זה נמצא במרכז הרומן כולו ועמו מתמודדות כל הדמויות, בעוד אלוין אינו פוסח על אף אחת מהפרשנויות. כך למשל, הוא מציג גם את דעתה של איה, השכנה, על המצב, והיא אינה חוסכת בקללות וגידופים. סיפורה של איה מרתק במיוחד, משום שעברה התעללות מינית מצד אביה - טראומה שעיכבה את התפתחותה וגרמה לה ללכת ולדבר בשנתה, כשהיא מנהלת שיחות דמיוניות עם אביה.
ההתבוננות של יולה על איה, הנמסרת בצמוד לתיאור של היחסים הארוטיים משהו עם אמו, יוצרת אפקט דרמטי חזק מאוד, כמעט מבלי לומר דבר באופן גלוי. האקט האלים שביצע אביה של איה בילדתו עומד כמקרה קיצוני של מערכת היחסים המורכבת בין לונה לבנה, ועל אף שאין זיקה ישירה בין שתי הסיטואציות - הן משפיעות בעוצמה זו על זו.
אהבה מסרסת
לאחרונה ראה אור גם כן בהוצאת הספריה החדשה ספרה של כריסטינה קומנצ'יני, "כשהלילה", שבמרכזו דמות של אם שהאימהות אינה "טבעית" לה ומערערת אותה לחלוטין. סופרות רבות בוחרות להתמודד עם סוגיית האימהות (ובעקבותיה, בנשיות בכללותה) בכתיבתן, והנה מגיע אלוין ומצליח לעשות את שקומנצ'יני עושה - לפרק את מיתוס האימהות באגרסיביות אבל גם עם המון חמלה. בשני הספרים הללו ישנה בחינה רגישה ועדינה אך גם אכזרית מאוד של האישה שהאימהות זרה לה. אך לא הילד הוא במרכז, אלא נפשה של האם, הזקוקה ללילות כדי לברוח מעצמה ובמקרה של אלוין - זקוקה גם לבקרים כדי לתת תוקף לבריחותיה.
המעשים עצמם אינם מתוארים כהחלטה פמיניסטית חתרנית, אלא כצורך נפשי לעצמאות שהחברה מנעה מאותה אישה; צורך שאינו נחלתו של השיגעון או הניכור כלפי המשפחה, אלא פועל יוצא של האהבה, שהיא לפעמים גדולה מלהכיל ולעיתים מסרסת את העצמי.
אלוין מיטיב לזקק את הקול הנשי ומפתיע (אכן, הרומן אינו חדל לעשות זאת) בתיאורים יפהפיים ועדינים של היחסים בין הדמויות, האמירות השנונות והפשוטות, המכילות למעשה עולם ומלואו. אלוין גם
מצטיין בעיצוב סצנות, וממלא עמודים רבים בתיאור דקדקני, מותח ואף עוצר נשימה של סצנות סטטיות כמעט לחלוטין (כך למשל כאשר יוסף תופס זבוב בידו, סצנת הקילוח של יולה את אמו, הכנת הארוחות או ההתבוננות באיה ובכלב).
הכוח של קטעים אלו ואחרים ברומן אינו רק ביכולתו המרשימה של אלוין לתפוס את הרגע על דקויותיו, אלא בכך שהוא מוסר אותו בראייה של 360 מעלות וגם צולל למעמקים, ומקיף בכך לא רק את התיאור הקונקרטי של הסיטואציה אלא גם את צפונות הנפש של כל אחת מהדמויות הנמצאות בה.
כך הוא עושה ברומן כולו: במרכזו ילד, אך הוא למעשה משרטט את דיוקנה של אישה; יש בו קול נשי משכנע לצד תיאור מעמיק של גבריות והתבגרות; הוא מתעד תא משפחתי שמתפרק כל הזמן, אבל מציג דרכו קרבה ואינטימיות נדירות ומרגשות ופועל בזמן התרחשות מצומצם, אשר כולל בתוכו את החיים במלואם. אלוין מצליח למלא את החורים ומרוקנן מיד, מנכיח את ההיעדר בקיים ולהפך. הרומן שלו בנוי על הריסה ובניה מחודשת, והשפה העשירה בה הוא משתמש והגיוון באמצעי הביטוי שלו, מתכתבים להפליא עם התמות שהוא בוחן. כל אלו יוצרים טקסט החושף שוב קול שלא יגווע במהרה.
"יולה", מאת יואב אלוין. הוצאת הספריה החדשה. 183 עמ'.
