כוח המשיכה לכוחניות
אחרי עשר מכות כואבות, העם המצרי הוא מעריץ של משה - האיש שהביא עליהם את ההרס והחורבן. תסמונת הסגידה לעריץ מלווה כמעט כל פרק בהיסטוריה האנושית, כאילו שיש בכוחו להציל אותנו מהאבדון והמוות
אנחנו מעריצים כוח
בפרשת השבוע שעבר, וארא, עסקנו ביחס האמביוולנטי לנשים חזקות, ובמיוחד בקשייהן של נשות דור המדבר לנהל מערכות יחסים אינטימיות. בפרשת השבוע, בוא, נמצא יחס מפתיע (אולי) המופנה כלפי גבר חזק, סמכותי ומייסר: יחסם של המצרים אל משה, האיש שהביא עליהם את עשר המכות.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
משה מנחית את המכה התשיעית על המצרים, ונדמה כי ככל שגדל העינוי - כן גדלה הערצתם של המצרים כלפי משה
איך הצליח אלוהים לתת את חן העם המעניש בעיניי המצרים? יתר על כן, כיצד זוכה משה לגדולה בעיניי המצרים, ובמיוחד עבדי פרעה, עד שבמקום לרצות להרוג אותנו - הם מוכנים לתת לנו את רכושם?
נדמה לי שאם נסתפק בתשובה ש"ה' ריכך את לב המצרים ועבדי פרעה", נחמיץ הזדמנות להבין תופעה אנושית יסודית – הערצת האיש החזק, בגלל עוצמתו ובשל אשליית האלמוות שדמותו מייצגת - ובלי קשר לסבל שהוא מסב.
האדם החזק, העריץ, המעניש וההורג הוא אדוני החיים והמוות. חרדת המוות שולחת אותנו לזרועותיו, גם כאשר אלו מאיימות להרוג אותנו. מי שחושב שהמחשבה הזו מופרכת, יכול לעיין בכל פרק בהיסטוריה האנושית בו עם או עמים שלמים המליכו על עצמם עריץ, והחזיקו בו בנאמנות שנים רבות. ואם תרצו, לעיתים (בזוגיות של יש ברירה) ניתן לראות את התסמונת הזו בנשים החיות תחת צלו המאיים והמעניש של גבר אלים.
אל תצאו בידיים ריקות
ההבטחה האלוהית כי לא נצא ממצרים בידיים ריקות, חוזרת בספר שמות כמה פעמים (שמות ג', כ"א-כ"ב): "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים, והיה כי תלכון לא תלכו ריקם, ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות, ושמתם על בניכם ועל בנותיכם וניצלתם את מצרים".
זו הייתה ההבטחה האלוהית, ולהלן הביצוע (שמות י"ב, ל"ו): "וה' נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם".
שאילת הכלים והשמלות הייתה משימה כלל משפחתית, והנשים היו מאוד פעילות בה. השאלה החשובה ביותר בעניין זה היא מדוע. למה רצה אלוהים שניקח את כלי המצרים? האם מישהו חשב שהכלים, רבים ככל שיהיו, יהוו פיצוי ונחמה על מאות שנות עבדות? האם מישהו חשב שבתנאי המדבר הקשים כלים אלה יסייעו בידינו לשרוד? ממילא לא היה מנוס מלהיסמך על ניסים במדבר, והניסים להם היינו זקוקים הם כאלה שיביאו לנו מים ולחם, ומה נעשה עם כלי כסף וזהב? מדוע רצה אלוהים לטלטל אותנו במדבר עם כלים מצריים יקרים?
ועוד באים אתנו חשבון
סדרת אגדות מפתיעות מספרות כי בימיי אלכסנדר מוקדון הגיעו אליו עמים שונים, בבקשה שיתמוך בחשבונות ארוכי השנים שיש להם עם העם היהודי. בכל האגדות מושיע את בני ישראל חכם לא מוכר בשם גביהא בן פסיסא. האגדה השנייה מספרת על בני מצרים התובעים מבני ישראל להשיב להם את הרכוש שנטלו במנוסתם מהמצרים (בבלי, סנהדרין צא עמוד א):
"פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: הרי הוא אומר (שמות י"ב) 'וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום'. תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו.
"אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני אמרו להם: הדיוט שבנו ניצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו ניצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראיה? אמרו לו: מן התורה. אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראיה - אלא מן התורה, שנאמר (שמות י"ב): "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע-מאות שנה". תנו לנו שכר עבודה של שישים ריבוא ששיעבדתם במצרים, שלושים שנה וארבע-מאות שנה.
"אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה. אמרו לו: תנו לנו זמן שלושה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית הייתה".
אלף שנים כמעט לאחר יציאת מצריִם באים אתנו המצרים חשבון על אותם כלים ובגדים ש"שאלנו" מהם בזמן יציאת מצרים. תסלחו לי על הבוטות, אבל הטיעון המצרי אידיוטי, זו הרמה להנחתה. האם משפחה אמריקאית ש"העסיקה" עבדים אפריקאים, תעז ללכת לבית המשפט לתבוע מצאצאי העבדים כלי בית או תכשיטים שהעבדים "גנבו" מהם?
יתר על כן, המצרים מבססים את תביעתם על דברים הכתובים בתורת משה. כיצד העלו על דעתם להצליח בתביעה משפטית המבוססת על התורה של העם שאותו הם תובעים? בתורה אנחנו בטוח יותר חזקים מהם. בנוסף לזאת, מה הגדולה של גביהא בן פסיסא? כל החכמים רועדים מפחד מפני התביעה המאיימת של המצרים, ולבסוף – כינים וקשקושים. כלום. טענה עליה אפילו ילד בכיתה ג' (ואפילו בחינוך הממלכתי) היה יכול להשיב. דרמה לחינם.
חרדת הכוח?
האם לצד המשיכה לאנשים חזקים, מתקיימת גם חרדה מפני הכוח שלנו עצמנו? האם הצד השני של סיפור המשיכה לכוח הוא הפחד שלנו מפני כוחנו, כיוון שהוא מרחיק אותנו משליטתו של "האיש החזק" שיגאל אותנו מחרדת המוות? מי שחזק לא ראוי למושיע, ועל כן עדיף לא להיות חזקים בעצמנו.
האם זו ה"עסקה" שעליה מצביע המדרש – אנשים כוחניים מאשימים אותנו בהתנהגות כוחנית, האשמה לחלוטין לא מוצדקת ולא מבוססת, ובכל זאת כל החכמים נעים כקנים ברוח. רק איש אחד לא מוכר, לא נבהל מייחוס הכוח והתוקפנות, ועל כן הוא גם זה שיכול להדוף את הטענה: נכון, הוא אומר, היינו קצת כוחניים. אז מה? כל כך פגעו בנו, עד שרצינו להרגיש מעט משיכרון הכוח... האם נבהל מכך שהכוח לא אצור בעם אחד או באיש אחד, והוא מתחלק מעט-מעט בין כולם?
ובסוף - נשמוט
סיומו של הסיפור, בבריחה של התובעים ובשנת שמיטה, בשנה בה חוזרות כל עמדות השליטה אל האלוהים שנתנן. אף אחד לא באמת חזק, ואף אחד לא יושיענו מהאבדון והמוות. יש לנו מספיק כוח בשביל לשאת את משא החיים בעצמינו, ואין לאיש מספיק כוח בשביל להושיענו מיום הדין.
שתהיה שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
