ז'אק טאטי: העתיד מפחיד, אז צוחקים

"תכפו על הבמאי את רצון המפיקים, דרשו ממנו ליצור את הסרט שיניב רווחים עצומים וקחו ממנו את החופש האמנותי המוחלט שלו - ותקבלו עולם קולנועי עם סרט אחד בלבד, שחוזר על עצמו שוב ושוב..."

(ז'אק טאטי, 1967)

כאשר התכנסו להם הצרפתים המגונדרים לצפייה משותפת בסרט "זה הדוד שלי" בסוף שנות החמישים, נשמעו באולמות הקולנוע המקומיים לא מעט צקצוקי לשון. גם גבות הורמו מעלה למראה חיזיון התעתועים, המופרך לשעתו: על המסך ניצבו בתים עם חלונות משונים שנפתחים אוטומטית ללא מגע יד אדם, חניון פרטי שנפתח מעצמו עם הגעת כלי הרכב, תאורה שנדלקת על-ידי שלט רחוק ועוד אותות ומופתים שלא היה להם הסבר. ללא ספק, פסקו הצופים, מדובר במדע בדיוני.

אבל ז'אק טאטי, במאי הסרט, היה ריאליסטי להפחיד. הוא חש בצעדיה הענקיים של מפלצת הטכנולוגיה וידע שתשאיר אחריה הרס. שתחליף את המגע האנושי, שתכניס בנו ניכור ושתשאב לנו את הרגשות. טאטי ידע שאין הרבה מה לעשות נגד זה ולכן, נותר לו רק לצחוק וליצור על כך סרטים.

צפו: מסייה הולו (בגילומו של טאטי) מגיע לראיון עבודה בסרט "פלייטיים"

למרות שאביו ציפה ממנו להשתלב בחנות המסגרות המשפחתית ולהיות מסגר מדופלם, טאטי העדיף את השואו-ביזנס. אחרי משחקי הרוגבי השבועיים בהם לקח חלק, הוא החל לבדר את חבריו לקבוצה בקטעי פנטומימה מעולם הספורט. בהמשך החליט לממן בעצמו הפקת סרטים קצרים בכיכובו. אלה לא היו סרטי מופת, אבל היה בהם די כדי ללכוד את תשומת ליבו של מפיק בעל שם שאיפשר לטאטי לפרוץ אל המסך הגדול עם סרט קצר בשם "בית הספר לדוורים".

הסרט הקצר זכה לפופולריות גדולה והוביל את טאטי ליצור את סרטו הארוך הראשון, "יום החג". למרות ההצלחה הנוספת, מאס טאטי בדמות הדוור החביב אותו גילם עד כה, החליף ולבש דמות אחרת לחלוטין, זו שתלווה אותו עד מותו ותזוהה עימו יותר מכל - מיסייה הוּלו.

הולו היה הדוד הטוב, השפוי, הנאיבי ולעיתים השלומיאל, אך זה שפגעי הזמן, הקידמה והמקובלות החברתית לא חלים עליו. בכך שלא ידע לקבל על עצמו את המוסכמות החברתיות המשתנות ללא הרף, הולו שיקף לצופים את הגיחוך והטיפשות של חיי החברה המודרניים.

מזרקה עם שפריץ

טאטי לא היה זקוק לצפות ב"מעושרות" כדי להתמלא גועל מהאלפיון העליון. הוא תיעב עשירים מוחצנים וראה בהם בדיחה. דווקא בשנים בהן אצולת הממון נתפסה ככזו הקרובה לאמנות ולתרבות גבוהה, טאטי הצליח לזהות את הזיוף. הוא הקפיד להגדיר אותם כנובורישים מנופחים, חסרי עמוד שידרה וביטחון עצמי, עם טעם רע וחוסר סטייל. חמדנים ללא שובע שמזמן כבר לא זוכרים איך קוראים לילד שלהם, עם שאיפות שנגמרות ברכישת מזרקה מגוחכת שאפשר לכוון בה את גובה השפריץ לפי הרושם שרוצים לעשות על האורח שמגיע לביקור.

צפו בקטע מתוך "זה הדוד שלי". את המזרקה מפעילים לפי האורח

טאטי גייס את כל האלגנטיות הצרפתית שלו כדי להמחיש את האסון שבעידן האוטומציה. בסרטיו תיאר בהומור כיצד הופכים בני האדם ומתאימים עצמם למכונה ולא להפך. ואף גרוע מכך - בדומה לסברה שטוענת כי האדם הולך ונדמה לחיית המחמד שלו עם השנים, כך טאטי התייחס ליחסי האדם והחפץ שלו. בסרטיו נראו הדמויות כאנשים ההולכים ונדמים באופן משעשע לחפצים בהם הם משתמשים.  

סרטיו גרמו לו לפרוח, אך הם אלו שגם קברו אותו בסופו של דבר. לאחר ש"זה הדוד שלי" זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, טאטי הקדיש תשע שנים ליצירת הסרט הבא שלו, "פלייטיים". הרצון לשחזר את ההצלחה - ואולי גם לגבור עליה - גבו ממנו מחיר נפשי וכלכלי כבד. ההשקעה בסרט תפחה וכשהסרט החדש התקבל בצורה פושרת בקופות, טאטי איבד את כל נכסיו ונשאר חסר כל. גם את הזכויות על סרטיו שלו הפסיד לטובת הנושים.

הוא יצר עוד סרט דל תקציב אחד מחוץ לצרפת (כיוון ששם הוכר כפושט רגל) ועוד ספיישל לערוץ טלוויזיה שוודי, ובכך תמה הקריירה הקצרה אך החשובה והמשפיעה שלו. 

לאחר שנפטר, כמו לאחר מותם של גדולים אחרים, טאטי זכה להכרה מחודשת. פסטיבלי סרטים הצדיעו, במאים מכל העולם הריעו וגם תסריט אחד, שלא הספיק להוציא אל הפועל,

 אומץ על-ידי במאי סרטי האנימציה סילבן שומה ("שלישית בולוויל") והפך לסרט המצוין "הקוסם", בו דמותו של טאטי שבה אל המסך, הפעם בגרסה מאויירת.

הערב (ערוץ 8, 21:25) ישודר הדקומנטרי המשובח "טאטי המופלא", העוקב אחר מסלול חייו של האמן הגדול. אם תביטו בו תוכלו לראות דוד נחמד שניסה לשמור עלינו מטייקונים וממכונות שיחליפו בסופו של דבר את כולנו. זה לא ממש הצליח לו, אבל הניסיונות שלו הם תענוג גדול לצפייה.