"יום חדש" עם לימור ומזור: היום חדש, התכנים לא
לא נראה שיואב לימור ודליה מזור מרגישים נוח בתוכנית הבוקר "יום חדש", אליה הובאו מהפריים-טיים של ערוץ 1. המנחים הוותיקים הביאו איתם מהבית נימוסים, אבל לא תורמים לשדרוג הרצועה. גם לא הסולו של הגברת הראשונה של הטלוויזיה
גם אחרי חודש באוויר, השעה הראשונה במחיצתם קצת דומה למסע באנטרפרייז: זה לא מכבר הגיעו השניים מיקום מקביל, והדבר ניכר בהם. הם פחות נינוחים, שלא לומר זחוחים, מעמיתיהם על המסך בשעות האלה בימים אחרים.
שפת הגוף שלהם נעימה אבל מינימליסטית מאוד. הם לא ירימו זרועות באויר בתנועה כלל-ישראלית של ייאוש, הם לא יסתמו למרואיין את הפה בנפנוף ידיים, וכל הליכותיהם משדרות נימוס, ריחוק וממלכתיות. אפשר, כך מתברר, להוציא אנשים מערוץ 1, קצת קשה יותר להוציא אותו מתוכם.
"יום חדש" תהיה - כך אמרו בתחילה - תוכנית הבוקר היחידה שבה אישה מובילה את השידור, ועוד איזו אישה: הגברת הראשונה של הטלוויזיה. אלא שדליה מזור מעולם לא היתה כזו, עד שהגיעה ל"רוקדים עם כוכבים" וקופירייטר חכם תפר לה את התואר, שפתאום הלם את מידותיה לא פחות מן השמלות המאופקות שעטתה על עצמה בדרך להתחבבות עלינו.
מזור, כמו רוב הנשים בערוץ הראשון, כמו רוב הנשים בטלוויזיה הישראלית, נדחקה שם לתפקידי שחקנית-ספסל, קבלנית-ביצוע ופרזנטורית של אייטמים שוליים אך חביבים. אין לה הישגים עיתונאיים מרשימים, אין לה רזומה של עשייה טלוויזיונית עצמאית או אמירה אישית – מה שמייחד אותה הוא כמות שעות המסך ושנות המסך שבילתה בקרבנו ובהן תמיד היתה אלגנטית ונעימה, חביבה ומאופקת. הכל מדוד, כולל גודל החיוך או הקמט האמפתי במצחה למשמע ידיעה עצובה.
והכל נשאר מדוד גם אחרי חודש במחיצת יואב לימור, שעדיין זקוק להשתלת-אישיות - כזו שתשחרר אותו מחומרת הסבר של פרשן צבאי ותהפוך אותו לאותה נוכחות נעימה, לא מעיקה, שהוגי תוכניות הבוקר חושבים שאנחנו צריכים בין צחצוח שיניים לשילוח הילדים למוסדות חינוך.
המנחים חדשים - ישנים
אין שום דבר חדש או מעניין במיוחד בבוקר של מזור ולימור, אפילו לא בפינת הפלילים של בוקי נאה או בפינת הלהג הכללי של חיים אתגר, אבל גם אין אפשרות להשוות אותו למתחרים. הטמפרמנט וקהל היעד, היחס למרואיינים והדעתנות הם רק חלק מן המאפיינים שבהם מתקיים שוני קוטבי בין הבקרים של "רשת" ושל "קשת".
אז מזור מובילה, ולימור לא תמיד אוהב את זה. לאורך השבועות שלהם על המסך אפשר היה לראות מידי פעם כיצד הוא משתלט על השיחה, קוטע את דבריה, ונוהג כזכר ישראלי ממוצע בעת שאשה מדברת (כלומר - עסוק בלהתפרץ לה לאמצע המשפט). היא עסוקה בלהמתין שזה יעבור, בלהשחיל מילה.
לא תמיד צריך להמתין למוצא פיה, כמו למשל כשהיא שואלת "האם הוא מדבר על כך שהיום הוא ישוחרר או לא ישוחרר? האם הנושא הזה מעסיק אותו?", בשאלות המופנות לקרוב משפחה מפוקסל של האב העצור בחשד לטלטול התאום המת. כאילו דא, יגיד לה אחרון הילדים שהבריזו מביצפר ונתקעו מול המסך.
לרוב, צריך לומר, הראיונות דווקא ענייניים וקצביים למדי, במיוחד כשלימור נוטל את ההובלה.
והכל מדשדש במיי אפסיים של הקונספט. מעולם לא הצליחו לפענח אצלנו את צופן ה"גוד מורנינג אמריקה" שמדביק למרקע נתחי רייטינג עסיסיים. תמיד, ולא משנה מי יושב באולפן. זה היה מצעד של פוליטיקאים סוג ב', אמנים סוג ג' וסלבס מסוג הנדחפים-בכוח, שבאמת לא אכפת להם לקום בארבע בבוקר, להתמרח בקרם עוגות כבד בחדר האיפור ולהמתין בשקט לדקותיים של תהילה. אלה השעות בהן מפמפמים אותנו באקטואליה קשה תחילה ורכה בהמשך, השעות שבהן אף אחד חוץ ממבקרי טלוויזיה לא יושב קשוב ודרוך למוצא פיהם של המגישים. שיהיו נעימים, שיחייכו.
במובן זה מזור את לימור מספקים את כל הסחורה: רק כשהם פונים למישהו בטלפון והמצלמה מתמקדת בפניהם דווקא, ועוד בשוט פרונטלי של שניהם, רואים פתאום שלא נוח להם. האם זה משקף מצוקה פנימית? האם זה הזמן בו הם חושבים "מה עשיתי לקריירה שלי ולתדמיתי הרצינית תמורת החוזה הנדיב?", או שזו סתם טעות בימוי מצערת, שכן אי אפשר להתמקד יותר משניה או שתיים בראשים מדברים כשהם מפסיקים לדבר?
דליה תארח לנו סולו
קצת לפני תשע האקטואליה מפנה את מקומה לערוץ הקניות והשטויות. גם כאן יש היררכיה ברורה: קודם כל צריך לקדם את המוצרים הטלוויזיונים האחרים של הבוס, ומזור ולימור מאחדים כוחות והופכים למקפצה: בכל שנות הקריירה המקובצת שלהם, שזה יותר מחצי מאה, לא נדרשו להגיד "האח הגדול" מספר פעמים כה רב כמו בחודש הזה. יש בעולם צ'ק נדיב די הצורך לפצות על עוגמת הנפש ותחושת הקבס? קשה לדעת: מכל מקום, לימור פורש בתשע בדיוק ומשאיר את מזור בודדה.
ואז היא מתחילה לנווט ביקום שיסודותיו עשויים מצריכה נכונה של חומוס ("אני מנגבת עם פתית") היא מודה בהכנעה בפני אריק אלפר, ושתייה נכונה של תה, שזה בלי חלב. "וואו, כמה זה חשוב מה שאמרת עכשיו", היא מתפעמת לנוכח הגילוי מפיו של הדוקטור השורד.
יש עוד: מקנייה נבונה של נעליים באינטרנט ועד לצריכה (נבונה, נעימה ואלגנטית) של מוצרים שהבוסים אנוסים לקדם, כי זה חלק מן ההסכם שלהם עם מישהו שנתן להם מתנה לתוכנית אחרת. אתמול, או אולי שלשום, מי יכול לזכור, הציבו אותה לבדה מול מפרזל חרדי שעושה מעקות-רטרו, ובאומץ לב ראוי לציון היא ראיינה אותו מבלי להירדם.
אחר כך התברר שרפלקס ההקאה שלה מתון, מאופק ואלגנטי כמוה: זה קרה באייטם בו איש שמוכר כריות ומזרנים, וגם נתן כמה כאלה במתנה ל"אח", הודיע שאחרי חמש שנים צריך להחליף כרית, כי "30 אחוזים ממשקלה הוא צואה של קרדית אבק הבית".
שריר לא זע בפניה גם כשהיא שואלת שאלות הרות גורל, כמו "האם הג'ונגל ייעלם אי פעם מן האופנה?",
או כשהאולפן מתמלא בארבע בלונדיניות צבועות - רופאה ועורכת דין (ענבר שנהב, בדרך לקריירה חדשה?), סטנדאפיסטית ומזור עצמה - היא לעולם לא תשאל אותן ואת עצמה מדוע היו זקוקות לצבע הזה דווקא כדי לבטא את ייחודן. אכן, גברת.
ובראש מורם ובחיוך קטן היא משדרת נינוחות בתפקיד זבנית, והיא תמכור לכם סחורה שאתם לא צריכים, אבל משום מה לא קוראים לזה "פרסומות" אלא "תוכנית".
בעשר מותר לה לנשום ולהסיר את עוגת הקרם מן הפרצוף. זו השעה שבה מגיעה למסך פליטת "אח", דנה רון, ומלהגת על שתלי סיליקון, איפור, אוכל ורפואת חירום. בעוד ארבעים שנה, גם לה יהיה מותר להיות דליה מזור.
