ספרים יהודיים על הסכין
כשהסופרת יהודית רותם חיה בעולם החרדי, היא לא הרבתה לשאוב מבאר הספרות היהודית. כיום כחילונית, היא מגלה בספרים אלו עולם תוסס, חי ועשיר בו כל אחד יכול לקחת חלק
המוכרים מאירים לי פנים בחנות ספרי הקודש של יום-טוב ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, אפילו הגערע-חוסיד (חסיד גור) עם הפאות הג'ינג'יות הכרוכות על קודקודו. אני קונה קבועה, שמעולם אינה מתמקחת על מחיר, רוכשת - במחשבה תחילה, אך גם בתשוקה לא מרוסנת - ספרי הגות יהודית, ספרי מדרשים ופירושים, ספרי פיוט, ספרי "תהילים" זעירים, מהדורות מוארות ומוערות של מגילות "רות" "קהלת" ו"שיר השירים", ביוגרפיות של גדולי ישראל וספרי ילדים לנכדיי החרדים. בסתר לבם הם משתאים - מה לקונה לא-חרדית בעליל ולספרים שחנותם מציעה. לו היו שואלים, הייתי משיבה להם בפסוק שלמדתי בילדותי, "טובה תורה מכל סחורה".
- ספרים תנ"כיים על הסכין עם ענת לויט
- מוזיקה בספרים עם אודי שרבני
- רבקל'ה מונדלק
נפרדת בספרים
בשורות אלה, אני מנסה, בעצם, "למכור" את "הסחורה" הזאת לקוראים. בבחירתי לכתוב על ספרים העוסקים בתרבות היהודית, רצוני להוכיח שמדובר בעולם ומלואו: תוסס, חי, עשיר ומעשיר, מרחיב את הדעת ומעמיק את הידע. חשוב לי מכול להכריז שהעולם הזה שייך לכולנו, לא בשמים הוא, אינו מונופול של שום מגזר, וכל אחד יכול לבוא וליטול.
מוזר, דווקא כשחייתי בעולם החרדי, לא הרביתי לשאוב מבאר התרבות היהודית, שהרי השקוני ממימיה (לפעמים קצת בכוח) מאז עמדתי על דעתי. בשנים אלה היו רוב מעייניי נתונים לגידול ילדיי, ואת הפנאי המועט שנותר הקדשתי לקריאת ספרות יפה. נדרשתי אז לתועפות כוחות נפש, אם מחמת החירות עזת הפנים שנטלתי לעצמי, אם משום הקושי המעשי בהשגת הספרים. לא פעם היה קשה לי להבין את עולמות התוכן הזרים שפגשתי, קשה כניסיון לקלוט את נצנוצם של כוכבים המאירים ממרחקים עצומים. היום אני מנסה להלך בנתיב כפול; לאחוז בזה וגם מזה לא להניח את ידי. הברכה בקריאה הזאת היא כפולה, אך אין היא פטורה מקושי, ומניין מוצאים זמן? הבחירה בחמשת הספרים שלפניכם היא אקלטית, אף שאינה מקרית. היא כדליית טיפה מן הים.
"מן הסערה", מאת הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק
הרב סולובייצ'יק (1903-1993), שנקרא בפי אוהביו "רב יושה-בר", היה צאצא של שושלת רבני בריסק המפוארת שחי בברוקליין, בוסטון. לבד מהיותו "איש ההלכה" (כשם אחד מספריו הידועים), לימד תורה והלכה בישיבת ר' יצחק אלחנן" שליד "ישיבה יוניברסיטי" וכן גם פילוסופיה יהודית באוניברסיטה זאת. אלפי אנשים נהרו דרך קבע להרצאותיו, ואלפים רבים עוד יותר הפכו את ספריו ליסוד מוסד של עולמם הרוחני. סגנונו נע בין ליריות פיוטית לבהירות רציונלית. ניכרת בכתיבתו, לצד הידע היהודי שלו העמוק מני ים, השכלתו האוניברסלית הרחבה, הפילוסופית והספרותית (במיוחד העריך את הפילוסוף הדני סרן קירקגור).
כל אחד מספריו וממאמריו הוא אוצר בלום. ספרו "מן הסערה", למשל, עוסק בתופעות המוות, הייסורים והמשבר. הרב אינו חושש להתעמת עם נושאים אלה, כמו גם עם נושאים אחרים המעסיקים את האדם היהודי בימינו. בסוגיית הרוע, נושא בלתי נדלה שאינו חדל להטריד כל אדם חושב, הוא כותב: "הדת היהודית לא יכולה היתה בפשטות להתעלם ממנה (מסוגית הרוע). שום דת איננה יכולה לעשות כן". בכך הוא מזכיר לי את ספרו המונומנטלי של דוסטוייבסקי "האחים קרמאזוב", בו העיון בשאלה הזאת (מפי האח איוון) בהתייחס לנקודת המבט הנוצרית, הופך לאחד משיאיו הפילוסופיים-דתיים של הספר.
"פרקי אבות - פירוש ישראלי חדש", מאת אביגדור שנאן
לא מהדורה אחת של "פרקי אבות" מפארת את ארון הספרים היהודי שלי. הראשונה בהן הייתה "הקלאסית", בעטיפה הירוקה, של הרב פנחס קהתי. לאחרונה הוסיף לי בני מהדורה חדשה למבחר - "פירוש וביאור למסכת בתוספת מבוא מאת יהודה הראל", בעטיפה תכולת שמים, אולם היהלום שבאוסף הוא, ללא ספק, המהדורה המונומנטלית שפירש וערך פרופסור אביגדור שנאן, "בעזרת שותפים רבים", הוא מעיד על עצמו ברוב צניעות, אך אני מלאה התפעלות ממפעלו הענק, ושולחת לו באופן אישי תודה וברכה.
בעיניי זהו ספר רב-תכליתי, ואפשר להפוך בו ולהפוך בו ולמצוא הכול בו; פירושים והסברים, תיאורים היסטוריים וביוגרפיות קצרות ורבות ערך של כל החכמים הדוברים במסכת החשובה הזאת. אפשר גם להניח את הספר על שולחן הקפה בסלון על מנת שישמש כ"סנטר-פיס" - פריט מעורר שיחה בקרב האורחים. מהדורתו האלבומית, הנייר המשובח, התמונות, הצילומים והאיורים משלימים באופן אסתטי את החוויה האינטלקטואלית, הרוחנית והרגשית שהוא מעניק למעיינים בו.
"החזון איש - הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית", מאת בנימין בראון
גדלתי בשכונת זיכרון מאיר בבני ברק, מול "כולל החזון איש" ולא הרחק מביתו. בשנות החמישים הגיע "החזון אי"ש", הוא רבי אברהם ישעיהו קרליץ, לשיא תהילתו ופרסומו כגדול הדור. גם היום אני מזהה את רוחו ואת השפעתו על חיי האישיים ועל חיי בני משפחתי.
אני זוכרת את היום שבו הגיע דוד בן-גוריון לשכונה. אני וחברותי רצנו אל ביתו הדל, המט לנפול, של החזון אי"ש, ברחוב שנקרא היום על שמו. גם אנו, בנות התשע, כבר למדנו להעריץ את "גדול הדור שליט"א". לא חזינו במו עינינו בשני המנהיגים, אך ראינו פרשים על סוסים, מכוניות משטרה ואופנועים - עניין רב לענות בו בעיר הקטנה, דלת האירועים והמתחרדת.
על הפגישה הזאת מספר בנימין בראון חוקר החברה החרדית בפרק מיוחד בספרו המעמיק, רחב היריעה, שצמח מעבודת הדוקטור שלו. בראון הוא אילן גדול ועתיר פארות ואני שמחה להיסמך עליו. גם בעיניי, החזון איש (1878-1953) הוא מן הדמויות החידתיות, המסתוריות והנערצות שחיו בארץ לפני הקמת המדינה ובראשיתה (קרקע גידולו הייתה ליטא). אני מתעמקת בדמותו בתערובת של הערצה ואימה, של היקסמות ושל רתיעה, שמחה לגלות בספר התייחסות אובייקטיבית-מחקרית, גם ביקורתית, עם רמיזות לחייו האישיים. פרקים רבים עוסקים ביסודות השקפתו האמונית וההלכתית, ביחסו אל הקבלה, החסידות והמאגיה, ביחסו לבני פלוגתא כדוגמת הרב קוק, בתפקידו הציבורי ועוד ועוד.
"סודותיו של מורה נבוכים", מאת מיכה גודמן
יש הקוראים למורה נבוכים, ספרו הפילוסופי של הרמב"ם "מביך מורים", כי המורים שניסו להסביר לתלמידיהם את צפונותיו של הספר, נבוכו עד מאוד. בנעורי למדתי שספרו של הרמב"ם הותר ללימוד, אחרי מחלוקת ארוכה, רק לבני ארבעים ומעלה. אולי בשל החשד שדבק ברמב"ם בנטייה לפילוסופיה היוונית ניזוק שמו הטוב גם בענייני הלכה. עובדה: רק העדה התימנית נוהגת על פי פסיקותיו. יתר קהילות ישראל נהגו ברמב"ם - עד היום - בשיטת "כבדהו וחשדהו".
אבל אם קודם קריאת הספר, האמנתי, שרוחו של הרמב"ם שוחרת לחירות המחשבה, התאכזבתי מעט, בעיקר בשל עמדתו כלפי אלישע בן אבויה - "אחר". האחרות של אלישע אינה נושאת חן וחסד בעיני "הנשר הגדול", מי שנאמר עליו "ממשה עד משה, לא קם כמשה".
זהו ספר פוקח עיניים. גם מי שאינו אמון על קריאת טקסטים פילוסופיים ירוץ בספרו של מיכה גודמן, הודות לסגנונו הבהיר והקולח. אהבתי את הספר בשל אומץ רוחו של גודמן לבחון מבעד לפריזמה בת ימינו נושאים מאתגרים, שאלות הרות עולם שתשובה אין להן. השאלות נותרות שאלות, וסודותיו של הרמב"ם עומדים בעינם גם לאחר הקריאה. כתלמיד סוקרטי סמוי, מודע הרמב"ם היטב לגבולותיה הצרים והמצערים של הדעת האנושית.
"ראש עקום", מאת נאוה סמל
לכאורה, הרומן "ראש עקום", יצירתה האחרונה עד כה של נאוה סמל, חורג מארבעת הספרים הקודמים ברשימה לעיל. אך רק לכאורה. הנה, כהמחשה להיותו חלק מקודקס היצירה היהודית, הקטע שלפני האחרון בספר: "מלכתחילה, היצירה היא אסופית, ומרגע לידתה, תרדוף אחרי הורה מאמץ, שיסכים להתמסר לה ללא תנאים. מילים, צלילים, שברי קולות, יתחברו מחדש בראשו הישר של הקורא, המאזין והצופה, מפני שהעולם אינו אלא מעשה קרעים, ועלינו מוטלת החובה לעשות בו תיקון."
העולם של תומאסו, הילד האסופי, עשוי קרעים קרעים. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, באזור הררי נידח באיטליה, מגדלות אותו שתי נשים שמאמצות אותו ללבן (יותר מזה לא אספר). כשחושיו מאותתים לו על נוכחות זרה בעליית הגג, והוא מעז לבטא את תחושתו, מחמיצה אהבתן לו. הן מכפישות אותו, מכנות אותו בכינויי גנאי והופכות את חייו לאומללים, עד דכא ממש.
לא אנדב כאן את פרטי העלילה של הרומן האניגמטי המסעיר הזה, שכתיבתו היפהפייה
גאונית כמעט, אך אם ביהדות עסקינן, איזה רעיון יהודי יותר מרעיון "התיקון" הקבלי, הנעשה לאחר "שבירת הכלים"? סיפורו של סלמונלה נעים הזמירות היהודי, החבוי בעליית הגג הכפרית של שתי נשים איטלקיות, הוא סיפור הגורל היהודי, ומה נפלא הוא שאחרית הדבר של הספר לקוחה מתוך מזמור ק"ד בתהילים, אוצר בלום ממכמני היצירה היהודית:
"אשירה לה' בחיי, אזמרה לאלוהי בעודי,
יערב עליו שיחי;
אנוכי אשמח בה'.
יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם.
ברכי נפשי את ה';
הללו- יה".
ספרה האחרון של יהודית רותם, "מתי תבוא אלי" יצא לאור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
לפנייה לכתב/ת 
