לא רק משכורת: גם אנשים עם כסף הם עניים

היום (ג') מציינים ברחבי העולם את "יום העוני הבינלאומי". הרבה מילים ייכתבו וייאמרו על התופעה המדאיגה שהולכת וגוברת בשכבות האוכלוסיה המוחלשות - מערבות אפריקה הרחוקה ועד עובדי הקבלן בישראל. הבעיה היא  שלא רק שכבות אלה עניות. ברצוני לטעון כי בישראל 2012 רובנו עניים.

בדו"ח העוני שפירסם הביטוח הלאומי בנובמבר האחרון נמצא כי חלקן של המשפחות העובדות הנמצאות מתחת לקו העוני עלה משמעותית. מתברר כי בישראל גם אנשים שעשו מעשה ויצאו לעבוד - לא מצליחים לצאת ממעגל העוני.

אנחנו ושכמותנו לא בקיאים בחוקי ההתנהלות הכלכלית הנכונה, אין לנו באמת יכולת להתמודד עם הפיתויים סביבנו ובאופן כללי רובנו חסרי מודעות, ידע וכלים לצאת ממעגל העוני. אמנם אפשר לראות מכשירי אייפון או טאבלט משוכללים, מכוניות לא רעות בכלל, ולהתרשם כי באופן כללי רמת החיים שלנו רק עולה. עם זאת בפועל רובנו עניים יותר, והעוני מחלחל למעמד הביניים "השבע" לכאורה.

מה שמגדיר את העוני היום אינו רק "קו העוני" אלא ההשכלה, המיומנות, וכן יכולותיו של הנזקק והכרתו את הנושאים הפיננסיים שהוא כה תלוי בהם. העוני הוא גם ביטוי לתרבות כלכלית ואינו מתבטא רק ברמת ההכנסה. זאת משום שברמת ההכנסה, גם לעניים יש היום יותר ממה שהיה להם פעם, אבל גם החיים היום מורכבים יותר ואי אפשר לבקש מהם לחיות כפי שחיו לפני מחצית מאה.

מדינת ישראל מתמודדת עם בעיית העוני בשתי דרכים עיקריות: קצבאות ומאבק באבטלה. מתן סיוע כספי מחד, ועידוד מובטלים לעזוב את שולחן השש-בש ולצאת לעבודה מאידך. זה לא מספיק, ואני ממש לא מתכוון לדרוש הגדלת קצבאות, משום שהן לא פותרות את בעיית העוני. אמנם הקצבאות משככות את המחסור, אך הן לא משנות את מצבו של מקבל הקצבה: הוא יישאר עני.

לא קו מדומיין של עוני קובע מיהו עני ומי אינו. מציאות החיים בעשור השני של המאה ה-21 היא מורכבת הרבה יותר מאמצע המאה הקודמת שלשם מתאימה תפיסת העוני הזאת.

אז מה עושים?

אכיפה: ראשית, יש להקפיד ולאכוף ביתר שאת את מכלול דיני העבודה, מכיוון שהחוקים קיימים אבל לצערנו לא תמיד נאכפים: שכר מינימום, חוק שעות עבודה, תשלום על שעות נוספות, חופשות, ימי מחלה, דמי נסיעה לעבודה, הפרשה לפנסיה ועוד. הסכם סיום השביתה שנחתם השבוע והסדיר במקצת את חוקי העסקת עובדי הקבלן הוא צעד הכרחי, אך לא מספיק, בדרך הנכונה.

ממבט על עובדי הקבלן אנו למדים שהיציאה לעבודה לא פותרת את בעיית העוני. לא מספיק לקחת אדם עני ולהופכו לעובד עני. אלא יש צורך בתמריצים והדרכה.

תמריצים: יש להקל על המובטל שבחר לעבוד. למשל, אמהות חד הוריות אינן צריכות לשקול אם משתלם להן לצאת לשוק העבודה או לא. דווקא להן יש לעזור בסבסוד גני ילדים ומעונות יום. כמו כן יש להרחיב את מס ההכנסה השלילי על פני כל הארץ ולהופכו לעניין קבוע ואוטומטי המוחל באמצעות המעסיק, בדיוק כמו תשלומי מס ההכנסה, ביטוח הבריאות והביטוח הלאומי.

בנוסף, כדי להיטיב עם מי שבחר לעבוד, יש להוסיף לו בתלוש השכר נקודות זכות להקלות במס, נקודות אלה יהיו משפחתיות, כדי שהמשפחה כולה תיהנה מהן. כך ייווצר אינטרס לדווח גם על הכנסות סמויות שאינן מדווחות.

הדרכה: נושא נוסף שיעזור לעובד לפרוץ את מעגל העוני הוא היֶדע. כל אדם מתמודד בזירות רבות עם גופים רבי כוח. המובטל שיצא לעבוד צריך לקבל הדרכה פיננסית וכלי חשיבה, כיצד להשתמש נכון בכספו המועט, כיצד להתמודד עם חובות, לנהל משא ומתן מול הבנקים, החברות הגדולות והרשויות, ובכלל להיות מודע יותר להתנהלותו הפיננסית. מחכמינו למדנו ש"אין עני אלא בדעת", והדברים הללו נכונים שבעתיים ביחס לעובדים העניים.

השקעה בתמריצים ובהדרכה תתברר, בסופו של חשבון, כהשקעה סולידית ומשתלמת לטווח ארוך. היא תעזור להוציא משפחות עובדות רבות ממעגל העוני, לטובתן ולטובת החברה והמשק הישראלי ותחזק את מעמד הביניים בהתמודדותו עם האיזון תקציב משק הבית.