למי טוב יום לימודים ארוך בגנים? בטח לא לילדים
"הילדים בגן עד שתיים ואח"כ הם בצהרון עד ארבע-חמש. הילדים נשכחו. שכחנו אותם במירוץ שלנו, שכחנו שמה שהכי טוב להם זה הבית". תמר אלפיה מזכירה לכולם שבהחלטה האם להאריך את יום הלימודים צריך לחשוב רק על טובת הילדים
בעבר כתבתי פה על האופן בו משרד החינוך הוסיף חצי שעה בצהרים לילדי הגנים, ללא מתן זכות בחירה להורים שאינם מעוניינים בכך. אופק חדש הוא מהלך שמגובה בהמון נוצות חינוכיות יפות, אך הוא גובה מאיתנו משהו קטן וזניח: הזכות להחליט איך לגדל את הילד שלנו. תגובה אחת לטור ההוא הולכת איתי עד היום, זעקה של אמא שעובדת קשה: "לא מתאים לך עוד חצי שעה ביום? חצי השעה הזאת בצהרים מצילה אותי!".
אין ספק שחצי השעה בצהרים מצילה הרבה מאוד הורים. אין ספק שכל הארכה של משך הגן וקיזוז בהוצאות הצהרון הם צורך אמיתי של הרבה מאוד הורים, שרצים עם הלשון בחוץ בין העבודה לבין הגן ובית הספר. אך האם טובת הילדים עומדת מאחורי הרפורמה הזאת? אני מסופקת.
טורים נוספים של הפולנייה בערוץ הורים :
לשלוח לגן בגיל 3 חודשים: איפה האחריות שלכם?
הכנסת 3 ילדים לאוטו ב-5 דקות? קבלי מדליה
שוויון בין המינים? עד כוס השוקו של הילדים
לא הגזמנו? די להפקות יום ההולדת!
את בטוחה שיש לך מספיק חלב? 5 מלכודות הנקה
נרדמים על הכסאות, נופלים בין הכסאות
הרפורמה יצאה לדרך עם תכנון חסר ולקוי: הגנים עדיין לא מוכנים. הארוחה הנוספת נופלת יופי ברווח שבין הכיסאות, משרד החינוך מחכה שהרשויות המקומיות ירימו את הכפפה, ובינתיים הילדים מכרסמים עוגיות ומנקרים על הכיסאות במפגש. בניגוד לתכנונים לקויים בתחומים אחרים, כאן מדובר בפגיעה בתזונה ובשינה של ילדים רכים, לא פחות.
אבל אם יורשה לי, העניין החשוב ביותר הוא לא הוויכוח על "טעימת הצהריים", בסקוויט מול פרי, אלא העניין
העקרוני הבא: מי מחליט מהו אורך יום הלימודים? מי מחליט שילדים בני שלוש צריכים יום לימודים ארוך? מי מחליט שלהורים אין זכות להחליט? ומי מבטיח לנו שההחלטה הבאה לא תאריך שרירותית את יום הלימודים בגנים עד שלוש? או ארבע? או חמש?
נראה כאילו כל הארכת שעות הגן תתקבל בברכה. כולנו רצים באותו מירוץ, זקוקים לכל דקה נוספת שניתנת לנו. אבל למה בדיוק זקוקים הילדים? האם הם זקוקים לכל כך הרבה שעות גן? אנחנו יודעים שלא, גם משרד החינוך יודע שלא, ובכל זאת, זוהי המגמה.
משרד החינוך, כמתבקש משמו, אמור להיות הגוף המקצועי שאמון על טובת הילד מעל לכל: מעל טובת המשק הכלכלי, מעל טובת הסכמי השכר של הגננות, מעל טובתו של הממשל שפוזל לבחירות הבאות. התחושה המדכדכת היא שלא כך הוא. איפה שהוא בדרך, בין כל הניירות והסעיפים וההסכמים, משרד החינוך שכח את הילדים.
איפה הילד?
איפה באמת הילד, בתוך כל הרפורמה הזאת? הילד בגן עד שתיים. ואחר כך הוא בצהרון עד ארבע או חמש. הילד נשכח. שכחנו אותו, במירוץ שלנו היום יומי, שכחנו מה הוא צריך ומה טוב לו. אסתכן ואומר בוודאות: הילד צריך יותר בית - ופחות גן וצהרון. מי אומר? מי לא. שאלו כל איש מקצוע שלא מקבל כסף כדי לומר אחרת. ילדים צריכים יותר זמן בית.
שימו נא לב למילים הבאות: איני אומרת שנשים צריכות לבלות את חייהן הבוגרים בגידול ילדים בבית. איני אומרת שנשים לא צריכות לעשות קריירה. איני אומרת שנשים וגברים שרואים לראשונה את ילדיהם בשעה חמש הם הורים רעים. אני לא רוצה בכלל לדבר על הורים, כי לטעמי הורות היא הדבר הכי קשה בעולם, וכל ביקורת שמכרסמת בה רק מחלישה אותנו, החלשים בלאו הכי. אז מה אני כן אומרת? אני אומרת משהו אחד, על הילדים. הם רוצים הביתה. הם צריכים הביתה.
הצרה היא, כמובן, שהמערכת בה אנו חיים אינה מותאמת לבית ולמשפחה. בתרבות בה מקום העבודה מפרסם את עצמו כ"בית" ואת עובדיו כ"משפחה", בתרבות בה שואלים אותך אם אתה חולה כשאתה יוצא מהעבודה בחמש ומצפים ממך לגדל את ילדיך בסופי שבוע בלבד - אין יכולת ממשית לקיים חיי משפחה והצורך במסגרות נוספות רק הולך וגדל.
איך הולך השיר של גפן? "אתמול בחמש אחר הצהרים הלכנו עם אמא למכולת ובדרך ראינו שהגן שלנו סגור".
איזה שיר מקסים, איזה שיר תמים. כלום בו לא יכול היה להתקיים היום! בשעה חמש הגן לא סגור ואמא בעבודה. גם מכולת אין, יש קניון. אנחנו עובדים יותר ומקבלים מעט, רודפים אחר רמת חיים שרק דוהרת ונעלמת מאיתנו אל קו האופק. כמה שנעשה, זה פשוט לא מספיק.
הקשר בין הארכת שעות הגן לבין הנורמה החברתית האיומה בה עובד טוב הוא עובד שלא סופר שעות, ברורה. הממשלה מעניקה לנו ברוב נדיבותה את היכולת להשתעבד יותר ולחיות פחות. זו לא רווחה סוציאלית, זה לא חינוך וזה לא צדק חברתי. זוהי חברה חולה, ואת מחיר החולי הילדים שלנו משלמים עכשיו, וכולנו נשלם אחר כך.