פרשת שבוע כלכלית: מה ההבדל בין עבד לעובד?

בתקופת המקרא, אחרי שבע שנים יכולים עבדים לבחור לצאת לחופשי. אם העבד מעדיף להישאר עם בעליו, רוצעים את אוזנו. מחוק זה, ומחוקי עבדים נוספים שחלקם מופיעים בפרשת השבוע - "שופטים" - אפשר להקיש גם על זכויות עובדים וחובות מעסיקים בתקופתנו.

• פרשת שבוע כלכלית - כל הטורים
  

נתחיל ביישוב הסתירה בין נוסח המצווה כפי שהיא מופיעה בפרשת משפטים, לבין ניסוחה בספר דברים בפרשת ראה, לגבי מה שמקבל העבד עם יציאתו לחופשי. בפרשתנו כתוב שהעבד "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם" (שמות, כא, ב) לעומת זאת בפרשת ראה כתוב "כי תשלחנו מעימך לא תשלחנו ריקם, הענק לו מצאנך ומגרניך ומיקבך אשר ברכך ה' אלוהיך תיתן לו" (דברים טו, יג-יד).

הסבר מקובל הוא שהנוסח בפרשת משפטים פונה אל העבד, ומפרט את זכויותיו. וכך נקבע שלעבד אין יכולת לדרוש כלום כשיוצא הוא לחופשי. לעומת זאת פרשת ראה, פונה אל המעביד, ומצפה ממנו שאכן לא ישלח את העבד ריקם.

בימינו אין אנשים המוכרים את עצמם לעבדים. אבל אכן קורה שבתקופות מצוקה אנשים נכנסים לעבודה ברמת עניין ובשכר נמוכים ממה שיכלו להשיג לו היתה להם הסבלנות לחפש. בסיטואציה כזו, יכול להתפתח ניגוד אינטרסים כעבור כמה שנים. לעובד משתלם לעזוב ולחפש עבודה מעניינת יותר והבעלים נהנה לשלם מעט ולקבל יותר.

ניגוד האינטרסים יכול להוביל מעסיקים גם בתקופתנו להקשות על תהליך העזיבה, לתת המלצה פחות טובה, להתנגד להשקעת זמן לחיפוש, וליצור אווירה שבה העובד חושש להביע את רצונו לעזוב, מלכתחילה.

מדריכה התורה את הבעלים והמעסיקים: אל תקשו על העובד, בפסוק מפורש נאמר - "לא יקשה בעינך, בשלחך אותו חופשי מעימך" (דברים, טו, יב) ואל תשלחנו ריקם. עם עבד מספר שנים, תן לו פיצויים, כך שיוכל לקחת זמן הסתגלות.

ואולי באותה הרוח, מגיעה לעובד המלצה חמה גם אם לקראת הסוף ירדו ביצועיו. הרי ברור שאם עובד מרוויח מעט, בעבודה משעממת, התסכול גובר, הערך העצמי קטן (לכדי ביטחון עצמי של עבד) והביצועים יורדים. מבקשת התורה, אל תקשה עליו. "כי עבד היית בארץ מצרים, ויפדך ה' אלוהיך" (דברים, טו, טו), או במילים אחרות, זה קרה בעבר ויכול לקרות גם לך, ואז תתפלל לאלוהים שיעזור לך.

רציעת האוזן, נראית צעד מחמיר לעבד שלא רוצה לצאת לחופשי אחרי שש שנים. מדוע לא לכתוב שהעבד יכול להחליט להישאר עוד שש שנים, ורק אז לצאת לחופשי. במילים אחרות - לחתום קבע פעם שנייה. אלא שהתורה יודעת על פסיכולוגיית העבדים, שערכם קטן בעיני עצמם, ועם הזמן הם כבר משוכנעים, כמו שמשוכנעים בן או בת זוג מוכים שממשיכים בקשר עם המכה, שהם התדרדרו לתפקיד העבד, בגלל שבבסיסם הם שווים פחות. ולכן, הסיכוי שיבחרו לצאת לחופשי אחרי 12 שנות עבודה קטן עוד יותר. הם יאמינו עוד פחות ביכולתם להשיג חיים טובים יותר בחוץ.

לפיכך, הציבה התורה את רציעת האוזן כאיום מרתיע עבור העבד המתלבט. אם לא תצא עכשיו, לא תצא לעולם. לכן גם טקס הרציעה, קורה בפני בית דין כמו שכתוב בפרשה. "והגישו אדוניו אל האלוהים, והגישו אל הדלת" (שמות כא, ה). אל האלוהים – כוונתו לתהליך הצהרתי שקורה בבית הדין.

ניתוח הרציונל מאחורי רציעת האוזן רלוונטי במקרה הבא. נניח שהעבד מתחרט ורוצה לצאת לחופשי אחרי 15 שנה. אז כדאי שבעליו יזכור את הסיבה לטקס הרציעה, ויבחר ללכת לקראת העובד לפנים משורת הדין, לחזק אותו ולאפשר לו לצאת לחופשי.

אולי אפשר ללמוד מכך, איך כדאי שגופים כמו צבא, שמפתים אנשים צעירים לחתום קבע לשנים רבות ינהגו אם וכאשר יבוא חייל או קצין שחתם חתימה שניה עד הפנסיה, ויבקש להשתחרר מוקדם. מומלץ שינהגו עימו לפנים משורת הדין, ויסייעו לו להרגיש שהוא מסוגל להצליח באותה מידה גם לאחר שיצא לחופשי.