לצאת למסע מאוחר עם רוהינטון מסטרי

קוראי העברית נידונים לפעמים לחיות בתוך מכונת זמן גחמנית. בעולם הגדול יצא לאור ספר משובח של יוצר שאיננו מכירים? מתרגמים לעברית מיד, ואם המכירות מצדיקות את עצמן, אפשר להמשיך ולתרגם ואפילו להידרש ליצירתו המוקדמת של הכותב, והכל באי-סדר משווע שאינו מאפשר לקורא להתוודע לצמיחתו ההדרגתית, האיטית אבל הבטוחה של כישרון אמיתי.

"מסע ארול כל כך". מרגישים את הביכורים

כש"איזון עדין": של רוהינטון מיסטרי ראה אור והתחבב על הקוראים בשל יכולתו המופלאה של הסופר ליצור דמויות מורכבות, מלאות חמלה והומור, ולהציב אותן בתוך כאוס מבהיל של חיים טרופים - לא התפנו לתרגם את "מסע ארוך כל כך", הרומן הראשון של מיסטרי. "ענייני משפחה", הרומן השני שלו בעברית, אישש את ההנחה שיש לנו כאן סופר גדול בהתהוות. הספר ראה אור בעולם ב- 2002 ומאז לא פרסם מיסטרי כל רומן, ורק עכשיו - עשרים ואחת שנה מאז ראה אור לראשונה, מגיע ה"מסע", והוא יצירת ביכורים מרשימה עד מאוד בתובנותיה הספרותיות, ביכולתה ליצור דמויות תלת-ממדיות ולהנכיח את האנטי-גיבור האהוב בתוך חברה מדכאת. ועם זאת, הביכורים עדיין ניכרים.

גוסטאד נובל הוא פקיד צנוע בבנק במומביי, בן למיעוט הפרסי, אבל כמו שכניו במתחם הדירות המנסים לשמור על מהוגנות וניקיון, הוא מאמין במוביליות חברתית עילית, ביתרונות החינוך והרפואה המערביים, ובצורך שלו לשמור על משפחתו מאוחדת ובטוחה מפני פגעי הזמן ההולכים ומתרבים.

ואיפה אחרית הדבר

ב-1971, זמן ההתרחשות של הסיפור, מדינת מהרשטרה והודו כולה,

ניתנות בתהפוכות פוליטיות ועל סף מלחמה: הדברים נותנים אותותיהם במחסור כבד אפילו במוצרים בסיסיים, בתחות סכנה, בפלגנות עצומה סביב סוגית בנגלדש. מישהו צריך היה להוסיף לספר אחרית דבר שתבהיר מי נגד מי ולמה, כי ההנחה שנדע בעצמנו ממש מוגזמת, והפכה מופרכת עוד יותר בחלוף הזמן ובריבוי המלחמות שהתרחשו מאז הספר ראה אור.

רגש פטריוטי עצום וצורך לעשות משהו חשוב בחייו ניעורים בגוסטאד, כשלפתע מגיע מכתב מידיד ותיק, איש שרותי הבטחון, שמבקש ממנו לשתף פעולה בענין בעל חשיבות לאומית. גוסטאד מתרצה, הגם שהעניין מסובך וכרוך בהפקדות סודיות של סכומי כסף אדירים בסניף הבנק שלו ומבלי שאיש ישים לב לכך.

ייתכן שגוסטאד זקוק למנה של הרואיות בחייו, מפני שבנו הבכור מסרב ללמוד במכון הטכני אליו התקבל ובתו הקטנה חולה. תחושה של שקיעה וייאוש ממאיימת למלא את ימיו, ולכן הוא נעתר לבקשת הידיד ומסתבך עד מאוד. החסכנות המילולית בה בוחר מיסטרי לעקוב אחרי הרשת שגוסטאד טווה לעצמו, דווקא מעצימה את הסימפטיה הבסיסית לגיבור, וגם הופכת חלק מפרקי הספר למותחים במיוחד - כאשר הקוראים ממתינים לגילוי המשימה החשאית ומקבלים במקומה תיאור אירוני וכואב גם יחד של שחיתות וטמטום, אלימות חסרת פשר וחיים סחופים.

מישהו יהיה מוכרח למות בסוף הספר, אומר לעצמו הקורא. כאן בדיוק מצויה טביעת האצבע של הטירון: מתוחכם, אבל לא מספיק. עמוק, אבל לעתים קצת צפוי מדי. נושא פסיון פוליטי נלהב, אבל לא תמיד מצליח לתרגמו לסימבולים מורכבים.

לקרוא או לא? אם זה הספר הראשון של מיסטרי בו אתם נתקלים, ודאי:

זה יהיה צוהר לבאים אחריו ולטובים ממנו. אם כבר התאהבתם בו, באמת שלא מוכרחים.

בקריירה של מיסטרי יש יותר פרסים ספרותיים נחשבים מספרים. לאחרונה הכורז גם כזוכב פרס נוישטאט, שמוגדר כ"נובל האמריקני", ורבים מן הזוכים בו בעבר, אכן העפילו למעמד מקבלי הפרס החשוב מכולם בעולמה של הספרות. כשלעצמי, הייתי מעדיפה לקראו עוד ספר של מיסטרי מאשר לשמוע על עוד פרס, אבל בינתיים אין. אפשר להתנחם רק בקריאות חוזרות ונשנות של "איזון עדין" ו"ענייני משפחה", ששניהם גם יחד ראויים לעוד סיבוב, ועוד אחד.

"מסע ארוך כל כך", מאת רוהינטון מיסטרי. מאנגלית: אורטל אריכה. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 397 עמ'.