עולה חדשה, התלבטות ישנה
"כשהסרט התקבל על ידי הקהל, הרגשתי חלק מהפסיפס הישראלי. כמו שבלי לשים לב אימצתי חלק ממנו לתוכי" - קטי ריבקין, יוצרת הסרט "יהיה בסדר", בטור אישי ל-ynet
"יהיה בסדר" - סרטה של קטי ריבקין, שעלתה בילדותה מביילארוס, מתאר את תהליך הסתגלותה של ילדה ממוצא רוסי במדינת ישראל הזרה והלא מוכרת לה - ממש כמו הבמאית בצעירותה. הסרט הוקרן בשבוע שעבר במסגרת פרויקט "כשקולנוע פוגש מציאות" של הבנק הבינלאומי. בטור אישי ל-ynet מספרת הבמאית על חווית "העליה" שלה, ושחזורה בסרט היום כ"עולה" ותיקה.
למרות שאני מוגדרת כ"עולה" (כבר לא חדשה), לא עשיתי עליה לארץ ישראל עד היום. ואני לא יודעת אם זה יקרה בעתיד. מי שקיבל את ההחלטה לעלות לארץ היה אבא שלי. את דעתי הוא לא שאל. עם השנים שחלפו, התגבשה בי הדעה לגבי המדינה, שאבא שלי הביא אותי אליה - ישראל דורשת אהבה ללא תנאים, אבל לא נותנת בחזרה אהבה ללא תנאי.
טורים נוספים של במאים שהקרינו סרטים במסגרת הפרויקט:
- "קצוות": טל אביטן חוזר הביתה אל המשפחה "חולה את נתן": רובי אלמליח על שדרות הלא מוכרת
- "סיסאי": דוד גברו על קשיי הקליטה של משפחה אתיופית
"רסיסים": יונתן חיימוביץ' חוזר לביקור בשכונת העולים בירושלים
כאשר הגענו, נזרקתי מיד (כמו שזורקים למים) לתוך החברה הישראלית, שמבחינתי היתה מורכבת מילדים שהיו כמו חברים שלי בעיר הולדתי מינסק (בירת ביילארוס), אלא שפתאום הם לא הבינו אותי ואני לא הבנתי אותם. חוסר היכולת שלי להבין את הסביבה גרמה לי לפחד ממנה.
הבעיה, בנוסף לכל, היתה שבלטתי בזרותי ובחוסר שייכותי למקום, ולכן הרגשתי טרף קל לילדים. ככל שניסיתי להסתיר את השוני, כך הוא רק התבלט יותר. בהתחלה למדתי בבית ספר ממלכתי דתי, ולכן הבנות היו לובשות חצאיות. כדי להדמות להן, הגעתי לכיתה יום אחד בחצאית וגילתי שאני הבת היחידה שלבושה כך, מכיוון שבאותו היום היה שיעור ספורט. לא יכולתי לדעת זאת. המורה אמנם נתנה לי את מערכת השעות, אבל היא היתה בעברית ולא היה מי שיתרגם לי מה רשום בה. כמובן שבאותו שיעור ספורט תפסתי את כל תשומת הלב, שלא רציתי מלכתחילה.
כל מה שרציתי היה להיעלם לתוך הסביבה, להתמזג בנוף כמו זיקית. רק כשלבשתי את המדים של הצבא, הרגשתי בפעם הראשונה שאני מצליחה לרמות את הסביבה שלי ולהציג את עצמי כמי שאני, לא כישראלית.
הגירה חיובית או שלילית?
את הסרט עשיתי לקהל הישראלי, כי מרגע שהגעתי לכאן רציתי שאנשים יראו את המציאות דרך העיניים שלי. אני חושבת שזה נבע מהעובדה שאיבדתי את היכולת להסביר את עצמי במילים.
השם של הסרט "יהיה בסדר", מקבל התייחסות ישירה בשתי סצנות במהלך הסרט, שהן שני צדדים של אותו מטבע. למעשה שתי הסצנות מכילות את היחסים בין הישראלים לעולי חבר העמים, מי שהישראלים מגדירים כ"רוסים" ואני מגדירה כ"סובייטים". כשסובייטי אומר "יהיה בסדר", המשמעות היא שאין צורך לדאוג כי יש פתרון לבעיה. מצד שני, כאשר הישראלי אומר "יהיה בסדר", המשמעות - כך הסתבר לי - היא שאין פתרון לבעיה ואין טעם לדאוג.
כך למשל הלכתי לישון בשקט, כאשר המדריך בפנימייה אמר "שיהיה בסדר", אחרי שסיפרתי לו שהתקרה בחדר מטפטפת. באמצע הלילה התעוררנו, שותפתי לחדר ואני, כשהכפכפים שלנו צפו מול עיננו ובלי תקרה מעל הראש. בסרט סגרתי מעגל עם ה"יהיה בסדר" שגרם לי לתיסכול רב. אימצתי באהבה את הביטוי אבל עם תיבול סובייטי - ציניות.
עוד ביטוי ישראלי, שמגדיר אותי בצורה שגויה, הוא "עליה". סביר להניח שמי שהגדיר את ההגירה כ"עליה" לא היגר בעצמו או שאם השנים ששכח מזה. הגירה היא הרבה מאוד דברים אבל בהחלט לא "עליה". במקרה הטוב זה "ירידה לצורך עליה", אבל ההתחלה של ההגירה היא תמיד "ירידה" - הספקות, הבדידות, הגעגועים והדבר שהכי קשה להתמודד איתו הוא פער תרבותי.
הגיבורה של הסרט שלי היא ויקה, ילדה בת 12, שברוסיה החליקה על קרח. בארץ היא נאלצת להסתגל למשטחי החלקה "זמינים" יותר. היצירתיות שלה מובילה אותה להחליק על הזבל של הפרות ברפת שבה אביה מצאה עבודה. מהרפת בארץ היא כבר תעשה "עליה".
הישרדות - גירסת ישראל
באחד מהפאנלים על זהות בקולנוע שהתקיימו בארץ, שאלו אותי לאחר הקרנת הסרט "למה דווקא עכשיו את מדברת על מה שהיה לפני 20 שנה? את חלק מהחברה עכשיו". התשובה הגיעה דווקא מהקהל. "אדוני, 20 שנה הייתי בהישרדות, עכשיו שקיבלתם אותי, אני יכולה לספר על זה", אמרה מישהי מבין הנוכחים, ואני בהחלט הזדהתי.
הנקודה הנוספת שעולה כאן, היא שאני חלק מהחברה בעיני החברה. אין בי (כמעט) שום דבר זר. אני מדברת עברית ברורה ותיקנית (רוב הזמן), מתלבשת כמו כל הבנות שסביבי ואפילו השער הבלונדיני שלי הכהה עם השנים. הישראלים התרגלו.
ומה איתי? בסופו של דבר לא נעלמתי כמו זיקית בתוך הסביבה, מה שקרה היה מעניין הרבה יותר. כמו בכל סיפור אבסורדי, ברגע שהזרות שלי טושטשה, בחברה שסביבי התעורר עניין וסקרנות, מי זה הסובייטים האלו? מי את? בסרט "יהיה בסדר" אני מנסה לענות לסביבה וקצת גם לעצמי: מי אני?.
כשהסרט התקבל על ידי הקהל הישראלי, הרגשתי חלק מהפסיפס הישראלי. כמו שבלי לשים לב אימצתי חלק מהפסיפס הישראלי לתוכי.
הצופה הנוסף של הסרט שלי הוא אבא שלי. אחרי עשרים שנה, אני עדיין לא מצליחה לדבר איתו ישירות על ההחלטה שלו לעלות לארץ, לכן אני מתקשרת איתו על הנושא הזה דרך הסרטים שלי. אני עושה סרטים והוא רואה אותם. הוא הבין את מה שאני רציתי להגיד ובשלב זה, זה מספק אותי.
סדרת "כשקולנוע פוגש מציאות", מפגישה את הציבור הרחב עם סרטים דוקומנטריים מרחבי הארץ. זאת במסגרת פרויקט תרבות וקהילה בבינלאומי.