הנשים הדתיות שגילו את הבעל בארון
זעזוע, הלם, תחושת של בגידה ובדידות איומה. נשים דתיות שבעליהן יצאו מהארון באמצע החיים, מספרות על ההתמודדות הקשה עם המציאות, ועם מצבים לא צפויים, כמו אבא שומר מצוות שרוצה להכיר לילדים את החבר החדש
כשנורית (שם בדוי, כמו שאר השמות בכתבה) מתחילה לספר את הסיפור שלה ושל בעלה, הוא נשמע כמו עוד סיפור רגיל של זוג צעיר במגזר: היכרות מפעילות משותפת ב"בני עקיבא", אהבה פורחת וחתונה שהובילה תוך כמה שנים למשפחה יפה וחייכנית, עם ארבעה ילדים, באחד מריכוזי המגזר באזור המרכז.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- מחריפים את המאבק: למסור את הנפש נגד הגיוס חבטת בייסבול לנקניקיות הכשרות בניו-יורק
- מה צריך להתרחש כדי שהחרדים יתגייסו?
אלא שאחרי כמה שנים מתגלים הסדקים הראשונים. נורית חושבת שמדובר בקשיים רגילים של איש ואישה באמצע החיים, ושום דבר לא מכין אותה לרעידת האדמה שתבוא מכיוון בעלה. "לא חשדתי בשום דבר", היא מספרת ל"מוצש". "אני לא בן אדם שעוקב ומחפש, ולא הרגשתי שיש משהו שמסתתר מתחת לפני השטח. להפך, רוב הזמן הרגשתי שאנחנו כמו איזה שושי ושושה".
אבל לילה אחד בעלה של נורית מספר לה שעד עכשיו הוא חי בשקר. הוא שיקר לעצמו, לסביבתו, לאשתו ולמשפחתו. "הוא פשוט אמר לי את זה, שבשנה האחרונה הוא נפגש עם גברים, פגישות שחלקן היו לצורך מיני".
ימים של ייסורי נפש
ביום שאחרי הפצצה השתנו חייה של נורית מן הקצה אל הקצה. "הייתי בטוחה שהוא מדבר מתוך שינה. לא היה לי
מושג על מה הוא מדבר, והמחשבות התחילו לרוץ: 'מה קורה כאן? זה לא אמיתי'".
כך גילתה נורית שהאיש שאיתו חיה במשך כמעט מחצית משנותיה, אב ילדיה, בעלה האהוב, הוא אדם אחר. "הוא בגד באמון שלי. חייתי בסוג של תפיסה מסוימת לגבי החיים שלנו, והוא בעצם חי חיים אחרים".
מה עובר עלייך מאותו רגע?
"אתה יודע מה זה ייסורי נפש? זה משהו שאי אפשר לתאר. עולים כל מיני רגשות של השפלה ודחייה, כאב ותסכול עם כעס נוראי. אוסף של רגשות שקשה להתמודד איתם, והקושי הגדול ביותר הוא שאתה מתמודד עם זה לבד".
קשר השתיקה: "לא מדברים על זה אצלנו"
עניין הבדידות חוזר פעם אחר פעם אצל נשים שחוו מציאות כזו, כשהבעל בוחר לצאת מהארון. "עם מי אפשר לדבר? לא מדברים על זה אצלנו", קובעת נורית. "אי אפשר לספר להורים או לחברות הטובות. מה יגידו על המשפחה שלנו? עד שמצאתי שתי נשים שעוברות את מה שאני עוברת. בינתיים יש לי משפחה לגדל ועבודה, צריך לשחק את המשחק כאילו הכל כרגיל, אבל אי אפשר כי זה משתלט על החיים, על המחשבות, על הרגשות. אי אפשר לברוח מזה".
בהמשך, כשנפתחו הקלפים, סיפר לה בעלה שעוד בישיבה התיכונית הייתה לו התנסות מינית עם חבר ללימודים.
על אף הכעס הגדול של נורית, אחרי שנרגעו הרוחות היא החלה לחשוב האם ברצונה לפרק את הקשר, ובסופו של דבר אמרה לבעלה שהיא רוצה להתחיל מחדש. "למי שמביט מהצד, צעד כמו 'פירוק החבילה' נראה מאוד פשוט. אבל כשמדובר על אהבת חייך; מישהו שהקשר אתו הוא שנים של אהבת נפש, חיבור אמיתי של נשמות, ואת קשורה אליו בעבותות אהבה – אז אני חושבת שאפשר להישאר ביחד, כי היתרונות עולים על החסרונות".
נורית ובעלה עומדים בימים אלה לפני הכרעה גורלית. הם לא "פירקו את החבילה", ובמקום זאת בחרו ללכת לטיפול זוגי, כדי לראות אם אפשר לבנות מציאות חדשה מתוך השבר הגדול. "הוא יודע שיש לנו קשר מיוחד, אבל מצד שני נמאס לו לחיות בשקר", היא אומרת. "עכשיו הכל פתוח ואין מסיכות בינינו. אולי נצליח להשיג משהו חדש, אבל זה מחייב אותו ואותי להתעלות על עצמנו".
לאבא יש חבר חדש
בניגוד לנורית ולבעלה, גילוי הנטייה המינית של בן-זוגה של כלנית, העלה את יחסיהם על שרטון, וכעת מתנהל ביניהם מאבק לא פשוט על הילדים, שמעלה את השאלה האם הם צריכים להכיר את בן-זוגו החדש של אבא.
השבר בין כלנית ובעלה החל בעקבות גילוי מסמכים וסרטונים "מפלילים" במחשב הביתי. "יום אחד, בעוד אני מיניקה את אחד הילדים ומנסה שלא להירדם, אני עוברת על האינטרנט ומגלה ב'היסטוריה' סרט... הסרט היה כחול וגברי".
אם זה לא היה מספיק, בהמשך גילתה כלנית קובץ שבעלה שמר על המחשב שבו כתב הכל: "זה היה יומן שבו הוא רשם מחשבות, אירועים ותלונות - החל מטענות כלפי הקדש ברוך-הוא, 'למה עשית אותי ככה', דרך החלטות כגון 'מהיום אני לא הולך לגברים', וכלה בתיאורים כמו 'היה מדהים, עשינו ככה וככה'. פתאום הבנתי שכשהוא נעלם לכמה שעות, או 'נוסע לתל אביב' - יש לו פשוט עיסוקים אחרים".
כלנית מספרת כי השיטוט במסמכים גרם לה להיות חולה פיזית, ובמשך כחצי שנה היא שמרה בבטן את הידיעה שבעלה בוגד בה עם גברים. "בהתחלה לא התמודדתי. המחשבות נעו בין 'האם זה אמיתי', לבין 'איך זה יכול להיות', כשבאמצע היה גם 'מה זה אומר עלי', ו'מה זה אומר עלינו'. חצי שנה לא ידעתי איך לשאול אותו. כל הזמן הזה המשכתי לאהוב אותו. לא הצלחתי לקשר בין האיש שכותב את היומן, ובין זה שאיתו אני חולקת את חיי".
"הכנסתי את עצמי לארון שלו"
את הקושי העצימה תחושת הבדידות החונקת. "חשבתי לשאול רב, אבל לא רציתי לחשוף אותו. חשבתי גם לפנות לפסיכולוג, אבל שוב, לא רציתי לחשוף אותו. למעשה הייתי כלואה בארון משלי בתוך הארון שלו. למשפחה היה ברור שאני לא פונה, לא יכולתי לדבר עם אף חברה טובה. לא היה אדם אחד, קרוב או רחוק, שחשבתי שאני מסוגלת לדבר איתו על זה. כשראיתי שאני מתפוצצת, החלטתי לחלוק את זה עם האדם היחיד שיודע - הוא.
"יום אחד, כשהוא חזר הביתה מאוחר, הוא ראה אותי יושבת ומחכה לו", מספרת כלנית. "אמרתי לו רק 'ראיתי את המסמך שלך'. הוא הבין לבד את השאר. התשובה שלו הייתה 'אני מבין שאני צריך לעזוב את הבית'. ואני אמרתי לו 'לא, אתה צריך להפסיק'. הוא הוכה בהלם. הוא ציפה שאני אעיף אותו מכל המדרגות, אבל הכל היה שקט ונטול אמוציות. החלטתי שאני אוהבת אותו ושיש לנו ילדים יחד, אז חייבת להיות דרך להחזיק את הנישואין האלה. האמנתי, ואני עדיין מאמינה, שאדם שאוהב את אשתו, יכול להתגבר על יצרו – יש לזה מחיר, אבל יש מחיר גם להחלטה ההפוכה".
התגובה הראשונית של הבעל, נטעה בכלנית תקווה גדולה: "הוא התחיל להצטדק, לומר לי שהוא אוהב אותי באמת, שהוא בוחר במשפחה ובי, ושהוא יעשה הכל כדי שנוכל להישאר ביחד במשפחה שלנו. האמת היא שזה היה הרגע האופטימי היחיד. כי ידעתי שברגע שאני מחליטה להישאר, אני מוותרת על הרבה דברים. ויתרתי על הנשיות שלי לגמרי, ויתרתי על הזכות להיות נאהבת כאישה. הכנסתי את עצמי אל תוך הארון שלו".
להתגרש, בגלל הילדים
מאז הרגע ההוא הדברים הלכו והידרדרו. כלנית רצתה ללכת לפסיכולוגים, לדבר עם רבנים ועם ארגון "עצת נפש". בעלה, היא מספרת, הלך והתחפר בתוך עצמו. "מבחוץ היינו הזוג המושלם, ההורים המדהימים, אלה שפעילים בקהילה, מחייכים תמיד. מבפנים היינו הרוסים. החלטנו לצאת לשלושה ימים בצפון.
"השארנו את הילדים אצל ההורים ונסענו לצימר. ציפיתי להתחדשות הנישואין, אבל שם הוא החליט לספר לי שהוא לא מסוגל יותר, ושהחיים בלי גבר הורגים אותו. שהוא מעדיף למות מאשר לחיות בלי גבר כל חייו". המשפט האחרון שבר את כלנית לרסיסים, והיא החליטה לחתוך.
"יום אחד מצאתי את עצמי צועקת על הילדים בלי סיבה. כדי לשמח אותי הם החליטו להפתיע אותי וניפחו בלונים, ואני לא יכולתי לשמוח באמת מהמחווה. שיחקתי את המשחק, ובלילה עשיתי חשבון נפש והבנתי שאני לא מסוגלת יותר, ושהמצב פוגע בילדים. הבנתי שאין ברירה ושנצטרך להתגרש".
הילד רוצה להפסיק לחשוב
כלנית רצתה חיים חדשים, אבל יציאתו מהארון של בעלה נכנסה אל תוך ביתה פנימה. "לפני חצי שנה הוא החליט לספר לילדים שהוא הומו. הוא לא התייעץ אתי, כנראה כי חשש שאני אטרפד לו את זה. יש לנו ילדים בתחילת גיל ההתבגרות".
איך הם הגיבו?
"הם אוהבים את אבא שלהם, אבל כועסים עליו מאוד. הגדולה התמלאה זעם על הכל ועל כולם. היא יודעת שזה אבא שלה והיא אוהבת אותו, אבל כועסת עליו שהוא כזה. מבחינתה הוא בוגד – בי, בה, בתורה שהיא מאמינה בה. היא מתביישת בו, אבל מרגישה אחראית לו בו-בזמן. היא במצב מאוד קשה, כולל ירידה לימודית וחברתית.
"הבן השני הבין שיש כאן איסור תורה, והחליט שהוא לא מסוגל להתמודד. הוא אמר לי שיש לו בעיה עם מה שאבא עושה, אבל אם הוא לא יחשוב על זה, אולי זה יפסיק. לפעמים המחשבות עולות אצלו, ואז הוא נכנס להתקפים קשים של חרדה וזעם, ואומר לי שהוא רוצה להפסיק לחשוב, כי רק כך הוא יוכל לחזור להיות שלו".
מה את מרגישה כלפי בעלך לשעבר?
"אני כועסת מאוד. בעיקר על העובדה שהוא לא לקח אחריות מהרגע שהבין שאינו יכול בלי גברים. אני משלמת מחיר כבד על הניסיון שלי לשקם את החיים, ואני מרגישה שהוא לא התאמץ מספיק בשביל המשפחה שלנו, בשביל הילדים שלנו. אבל בעיקר אני כועסת עליו שבחר להרוס לילדים את החיים שלהם. הם צריכים להתמודד עכשיו עם אבא הומו שיצא מהארון בגלוי, בחברה שבה הומו זו אחת הקללות החמורות ביותר".
היית מעדיפה שהוא יסתיר מהם את עובדת היותו הומו?
"אני חושבת שבסופו של דבר, צריך היה לספר להם, אבל כשיהיו מבוגרים יותר ומסוגלים להבין. הוא מנסה להראות להם כאילו משפחה חד-מינית היא משפחה לגיטימית, כמו כל משפחה אחרת. כדאי שאבות יבינו שכשהם יוצאים מהארון, הם מכניסים את הילדים שלהם לשדה קרב לא פשוט מול כל העולם".
הקבוצה של נשות ההמואים הדתיים
הביקורת של כלנית מופנית לא רק כלפי אבות שיצאו מהארון באמצע החיים, אלא גם כלפי החברה הדתית, שגורמת לצעירים רבים להתחתן מוקדם מדי בלי לחשוב כמה צעדים קדימה.
"אני חושבת שצריך ללמד את הגברים לקחת אחריות", היא אומרת. "הלחץ להתחתן הוא גדול, ולפעמים הם מתחתנים בשביל החברה ולא בשביל עצמם".
בימים אלה נפתחת קבוצת תמיכה לנשים דתיות שבעליהן יצאו מהארון, מטעם עמותת "כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסיים". כל הנשים עימן שוחחנו, כולל נשים חרדיות שמתמודדות עם אותה מציאות בדיוק - אמרו כי הסיבה שהן מוכנות לדבר על כך בעיתון, היא כדי "לשבור את מעגל הבדידות והשתיקה".
לפנייה לכתב/ת 
