איך גורמים לאנשים לתרום?

חזרתי זה עתה מסיור היכרות של "מכון פוירשטין" עם מערכת החינוך ההולנדית. פגשתי מערכת חינוך שבה ה"אושר" של הילד/ התלמיד חשוב יותר מה"אמביציה" שלו. פגשתי מערכת שמתאימה את עצמה לרצונו של הילד, לאישיותו, או לפחות איך שהיא תופסת אותו. אקלים חינוכי שבו ההורה, שרצה שבנו ילמד באוניברסיטה, יקבל את הבחירה של הילד להיות נהג, או ההפך – העיקר שיהיה מאושר.

האם הם צודקים ההולנדים? לא התפלאתי שהצורך המרכזי שאותו ביטאו המורים והמנהלים היה "כיצד יוצרים מוטיבציה אצל הילד?" ואכן, למה על הילד לשאוף ולהתאמץ, כשכל בחירה שלו מושגת בכזאת קלות? הילד לא רוצה ללמוד מתמטיקה? שלא ילמד, שיעשה משהו אחר. הילד לא רוצה להשקיע בלימודים, נמצא לו מסגרת מתאימה יותר. ולכן בכל בית ספר מתקיימות במקביל הרבה מאד מגמות, כדי לאפשר גמישות חינוכית מקסימאלית.

מוטיבציה פנימית וחיצונית

זה המקום להבחין בין שתי סוגי מוטיבציות. ישנה "מוטיבציה פנימית" ו"מוטיבציה חיצונית". מוטיבציה פנימית, כשמה כן היא, מקורה פנימי. היא נובעת מרצונו החופשי של האדם והיא אינה מותנית בקבלת תגמול כלשהו. מוטיבציה חיצונית, היא ללכת לעבודה שאתה שונא בכל בוקר, ולחכות ל"תלוש" בסוף החודש.

בפרשה שלנו, פרשת "תרומה" חוגגת ה"מוטיבציה הפנימית". משה מצטווה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי"

המשכן נבנה מתרומותיהם של בני ישראל, וה' לא מטיל "מס משכן" על בני ישראל. התורה גדושה בחוקים ומצוות, שפונים אל "המוטיבציה החיצונית" של האנשים. שהרי העיקרון של "שכר ועונש" פונה אל הגמול החיצוני. התורה מבהירה לאדם, לאורך כל הדרך, ששלומו הפיזי והרוחני תלוי בשמירת המצוות. מדוע גישה זו אינה יפה גם לגיוס המשאבים הנחוצים לבניית המשכן?

כך לומדים לנגן בפסנתר

נדמה לי כי הפילוסופיה החינוכית היהודית היא כזאת: יש צורך ב"מוטיבציה חיצונית" כדי ליצר "מוטיבציה פנימית". הציווי החיצוני, המכריח, הכופה, נחוץ כדי להרחיב את האופקים האישיותיים והרוחניים של האדם.

אדגים את הטענה שלי: הורים "דוחפים" את בתם ללמוד לנגן פסנתר. היא מעולם לא ביקשה זאת, ולא עלה על דעתה כי זהו תחביב שבכלל "מדבר אליה". הילדה מסכימה כי הוריה מבקשים באופן מאוד ברור. הם למעשה לא כל-כך מותרים לה ברירה. אך יש לציין, כי אם הילדה תתנגד בתוקף, הם כמובן לא יכריחו אותה.

לאחר שנה או שנתיים של לימודים יכולים להתרחש שני דברים. הילדה לא תאהב את לימודי הפסנתר והנגינה בו. היא תחשוב שהיא מבזבזת את זמנה מבלי "להתחבר" לנגינה על הפסנתר. אפשרות אחרת היא שהילדה תתאהב בנגינה על הפסנתר, ותראה בעיסוק זה חלק מהותי ובלתי נפרד של אישיותה. במקרה זה "המוטיבציה החיצונית" הובילה ליצירתה של "מוטיבציה פנימית". אלמלא "המוטיבציה החיצונית" לא הייתה אישיותה של הילדה נפתחת אל "המוטיבציה הפנימית".

לפתוח דלתות

לא לחינם מופיעה פרשת "תרומה" אחרי פרשת "משפטים". פרשת "משפטים", כשמה כן היא, עוסקת בציווי החיצוני. יש בה מצוות ועונשים. היא מכריחה את האדם "להרחיב את אישיותו" לגלות בתוך עצמו עולמות שאותם הוא לא הכיר. עולמות מוסריים ורוחניים. המוטיבציה החיצונית מובילה לקיומה של מוטיבציה פנימית, המובילה מצידה את האדם ליזום, ולפעול מתוך הממדים החדשים שגילה באישיותו.

ברוח זו, אמרתי למארחי ההולנדים החביבים. שבניגוד אליהם, אני תופס את אחריותי כהורה לפתוח כמה שיותר "דלתות"/אפשרויות בפני ילדיי. הם, ורק הם, יחליטו דרך איזו "דלת" לפתוח, ובאיזה דרך לצעוד ולהתפתח.

אך אחריותי היא להביא אותם דרך "מוטיבציה חיצונית" לפתוח כמה שיותר אופקים באישיותם. אך מה יעשו עם אותם אופקים? על כך הם יחליטו מתוך המוטיבציה הפנימית שלהם. ונכון, להביא את האדם "לפתוח דלתות" זה לא בדיוק ללכת עם רצונותיו הנוכחיים. שהרי עכשיו, ברגע זה, הוא לא

מזדהה עם הכיוונים הנפתחים בפניו.

כך גם נדבת הלב של האזרח, להתנדב ולתת מזמנו למען הנזקק, לא תבוא מבלי שתהיה סביבו חברה מתוקנת, שבה החוקים נאכפים בקפידה. חברה שבה חוצים פס לבן רצוף, או נוסעים באדום אם אין שוטר בסביבה שיאכוף את חוקי התנועה, גם לא תצמיח מתוכה מתנדבים מפוארים. חברה שמכריחה את הפרטים שלה לקחת בחשבון גם את הזולת, עשויה להביא את הפרטים שבה להבחין בקיומו של הזולת יותר מאשר חברה שאין בה מערכת חיצונית שמחייבת את האדם לקחת בחשבון את הזולת.

ברוח זו, כתבתי בשבת שעברה שחברה שבה מתפתחת תופעה נוראה של "פגע וברח", של העבירה הכמעט חמורה ביותר על החוק והמוסר, היא חברה בסיכון מוסרי לאטימות וגבהות לב.