סטייק בגביע של גלידה

איזה שבוע עבר עלינו. אך נרשמה הפוגה וכולנו יצאנו מחפירות החמין והבורגיניון, משוחות מרקי הבצל ומתעלות זנב השור (אני מתנצל, אבל הקטנה סיימה טירונות השבוע, מה שגורם לי לדבר בטון צבאי משהו). בקיצור, רק יצאה השמש ואנשים כבר גדשו את חופי הים והטיילת כאילו חיו במצור שנים. כולם קיטרו על הגשם שהיה, רק כדי להתפלל לשובו עוד מספר ימים.

עוד בערוץ האוכל:

• טעם של החמצה
  

• וריח המלוח על הדייניש: שבלול גבינת עיזים
  

האמת היא שגם אני, שמאוד אוהב חורף, אפרוריות וסגריריות - "בקיצור, תגיד דיכאון", הוסיפה הגברת, זו שקופאת אפילו באוגוסט - שמחתי בשמש, לפחות לא הסתכלו עליי במבטים משונים כאשר לבשתי מכנסיים קצרים.

כך קרה שבערב נעים אחד נסענו לנמל יפו. כן, אני יודע, שוב יפו. אבל יפו זה החו"ל הכי קרוב אליי הביתה ולא נמאס לי. בינינו, רבים מאיתנו שמחים לנסוע שעות רבות בחו"ל על מנת לבקר בעיר עתיקה עם סמטאות רומנטיות, נמל ומגדלור ושפע מסעדות. בקיצור, חוץ מאשר דיוטי פרי, יש שם את כל מה שחו"ל טוב צריך. אכלנו ב'קלימרה'. היה טוב. אפילו אם אני מסנן את הפקטור שהגעתי מורעב יותר מהרגיל והרעב, כידוע, הוא תמיד תבלין מצוין.

העיצוב נעים, המטבח פתוח, המקום לא גדול ומשדר ידידותיות וחמימות. כך גם האוכל: לא מתוחכם מדי ולא פשוט מדי. פשוט טעים. לא נעים להודות, אבל גולת הכותרת מבחינתי הייתה הפוקצ'ה. אם הייתי יכול להרשות לעצמי הייתי אוכל 6-7 כאלו במקום ארוחה. היא באה בגזרה ארוכה וצרה עם שיזוף מגרה, מבהיקה משפע שמן זית. אחת חוסלה מיד, ומהשנייה בתור נימוס השארתי ביס לגברת.

בעקבותיה - קרפצ'יו פלמידה לבנה עם זרעי עגבניות וטבעות דקיקות של חלפיניו - מנה מעולה. אני עם ערק, הגברת עם גרסה מעניינת לקוסמופוליטן. ליד - כרובית אפויה, המנה החלשה יותר בערב הזה. היא בושלה קצת יותר מדי ואיבדה מפריכותה. אז השקעתי עצמי בחיסול שאריות הפוקצ'ה עם איולי מעולה. לעיקרית - פילה פרידה שטוגן פרפקט: פריך מאוד מבחוץ ונימוח מבפנים, הוא הוגש עם משהו שנקרא קצף לימון ואפונה ירוקה. גם מנת הקלמרי השלמים המצופים בפנקו ברוטב גבינה כחולה היו טובים. "הבנתי", אמרתי לגברת, "לכאן אני חוזר".

קצף לימוני ודג אלוהי(צילום: רפי אהרונוביץ')

למחרת, ערב נעים וקריר. הגברת הציעה שנשאף אוויר ברחוב דיזנגוף. את המונח "נשאף אוויר" לא שמעתי מאז השנים בהן אבי היה חי. הוא תמיד היה אומר לאמי "בואי נשאף אוויר בדיזנגוף" למרות שהיום הכוונה היא כנראה לעשן האוטובוסים והמכוניות. הלכנו. על מנת לאזן את העשן, הצתי סיגר.

טיול קליל, מביטים בחלונות הראווה, אני נהנה מהסיגר (הגברת קצת פחות) כשלפתע קפאתי במקומי. מעבר לכביש זיהיתי שלט שבמבט ראשון נראה כמו כתוב עליו steak house. לא עצרתי לשנייה לחשוב למה הוא כתוב באורות של ורוד בוהק, "סטייק האוס!" קראתי לעבר הגברת, תוך שאני חוצה את הכביש בצורה מסכנת נפשות, ומנופף למכוניות עם הסיגר על מנת שיעצרו. נהג של קו 5 עצר בחריקה, פתח חלון וקילל אותי. מצד שני מכונית פרטית עצרה גם היא תוך כדי שהיושב ליד הנהג מצטרף לחגיגת הצעקות. איני יודע אם המלמול שלי "סטייק האוס, סטייק האוס" או חזותי המאיימת שהסתובבה אליו (היא מאיימת יותר כשמישהו או משהו עומדים ביני לבין אוכל) גרמו להם להמשיך לנסוע.

הגברת ניסתה במלוא כוחה למשוך אותי לאחור על מנת שלא אדרס, אך אני רק מלמלתי: "סטייק האוס! אצלנו בשכונה!". מתנשם, נחתתי בגדה השניה. או אז הרמתי עיניי וקראתי את השלט "סטיק האוס - גלידה איטלקית על מקל". הגברת, שעוד לא התאוששה מאימת הכביש, אמרה לי "כל אחד רואה מהרהורי ליבו".

למרות האכזבה, הגלידה הייתה טעימה מאוד. דגמנו שלגון בטעם שוקולד רום עם פירורי פיסטוק. חברים, זה היה מרקיז השוקולד הכי טוב שאכלתי כבר כמה שנים. שלוק מהסיגר, ביס מהגלידה, נרגעתי. לאט לאט הדופק חזר לסדרו. קינחתי עם מיץ תפוחי עץ בקיוסק המיצים וחשבתי לעצמי כמה זה נכון, כל אחד רואה מהרהורי ליבו.

פעם בניו יורק, כשכרגיל הייתי מורעב וכרגיל התפצלנו, הגברת הלכה לראות מוזיאון נעליים, או איך שקוראים לרחוב עם כל החנויות, ואנוכי חיפשתי בנרות מסעדה. זיהיתי מעבר לצומת גדולה מקום ענק עם עשרות שולחנות שכולם נראו תפוסים. נפלא, חשבתי לעצמי, בטח מקום לעניין. חציתי (לפי החוק הפעם) את הצומת, עובר כשישה רמזורים שונים, וככל שהתקרבתי עלה מפלס הציפיות. כרוח סערה פרצתי את הדלת ונכנסתי לאפלולית המסעדה רק כדי לגלות עשרות נשים ממוצא קוריאני, מסביב לעשות שולחנות... עושות מניקור. כולם השתתקו והביטו בי. רק מחפש את אשתי, מלמלתי, מאחר וראיתי גם כמה גברים שנעצו בי מבטים.

זכרונות זה חשוב, אבל חזרנו הביתה עדיין רעבים. בבית חיכו לנו שפע לחמים שנקנו אצל 'שמו'. לאחרונה שמתי לב ששיש להם גם לחמים מצוינים. הכי חביבים עליי הם הפלוטים עם הגבינה והזיתים ובין לחמי השאור אני מאוד אוהב את זה עם שפע העגבניות והכי טעים לדעתי הוא הדגנים.

הבטתי עליהם מספר דקות, לקחתי חבילת חמאה, כזאת של 200 גרם, ריככתי אותה מעט, פתחתי קופסת אנשובי מהסוג החביב עליי, הפחות מלוח, קצצתי דק בסכין וערבבתי יחדיו. פרסתי 2-3 פרוסות מלחם הדגנים, לא דקות במיוחד, מרחתי בשפע מממרח הזהב הזה, הוצאתי את בקבוק הוודקה מהמקפיא, סידרתי יפה על מגש, עברתי לכורסא והעברתי אותה למצב מנחם. הגברת ענתה לטלפון של אחד הילדים, שכנראה היה זקוק למשהו ושאל למצבי: "אבא עסוק", היא ענתה, "הוא מתנחם". אני חייב להזדרז, שבוע הבא שוב דיאטת חלבונים.

מרק מנחם עם הרבה בשר בפנים(צילום: shutterstock)

מרק מנחם בלי שם

למרק הבא לא מצאתי שם, אבל בואו נאמר שיש בו הכל. הוא משמש לארוחה גדושה, שלמה ומשביעה ל-8 סועדים

המרכיבים: 

1.600 ק"ג בשר בקר חתוך לקוביות קטנות

3 אוסובוקו טלה, חתוכים ל-3 כל אחד

200 גרם שומן אווז (אם אתם רוצים דווקא לחיות לנצח, אפשר להמיר את זה בקצת יותר מ-1/2 כוס שמן זית)

2 נקניקיות צ'ובאי הונגריות חריפות, חתוכות לקוביות

3 בצלים גדולים קצוצים דק מאוד

6 שיני שום קצוצות

8 תפוחי אדמה קלופים וחתוכים ל-4 כל אחד

מלח ופלפל שחור

מעט אורגנו יבש

פפריקה מתוקה

פפריקה חריפה לפי הטעם

2 כוסות ציר בקר

8 כוסות מים רותחים

2 כפות גדושות רסק עגבניות

1/2 כפית סוכר

אופן ההכנה:

1. מתבלים בכל התבלינים וממליחים את קוביות הבשר והאוסובוקו טלה.
2. בסיר כבד מזהיבים את הבצל בשומן האווז, מוסיפים את השום ואת הבשר ומטגנים קלות כ-10 דקות.
3. מוסיפים את הנקניקיות, רסק העגבניות והסוכר, ולבסוף מוסיפים את המים. מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים כשעה ורבע.
4. מוסיפים את תפוחי האדמה, מביאים לרתיחה חוזרת, מנמיכים את האש ומבשלים כ-40 דקות נוספות.
   

נ.ב. שווה לטעום מפעם לפעם ולשפר תיבול. אני מאוד אוהב את המרק הזה חריף, אבל במידה. אם אתם חושבים שהוא טעים ביום הכנתו, תשאירו את הסיר במקרר ותראו למחרת מה זה.

• לאתר של רפי אהרונוביץ'