הסיפור הנקרופילי של הורדוס - והקשר לפורים
הורדוס היה מלך אלים ואכזר, שכמו בתסריט סרט אימה מודרני - שמר בדבש במשך שבע שנים את הילדה האחרונה לבית חשמונאי, רגע אחרי שהתאבדה. ומה לזה ולושתי ואסתר?
הכי יפה והכי מרושע – בניין הרודוס
חכמי התלמוד לא מרבים להזכיר את הורדוס, וכשהם עושים זאת, יחסם אליו אמביוולנטי; מצד אחד – הוא בנה את בית המקדש, מצד שני – שמו האכזרי יצא למרחקים. בית המקדש השני שופץ בפאר על-ידי מלך רשע.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- הרב בקשי דורון יועמד לדין, בכפוף לשימוע
- דתיים, שכחנו לכבד את החילונים/ דינה אברמסון
- צפו: מגילת אסתר במערב הפרוע
האם נקרא לכך מצווה הבאה בעבירה, בשורת גאולה הבאה מפי נפש מצורעת? איזה מעמד דתי נקנה לבית המקדש של הורדוס?
המסורת על הנקרופיליה של הורדוס
אגדת הזוועה על הורדוס היא האגדה על רצח בית חשמונאי, ועל הקשר המטורף של הורדוס עם (גופתה) של בת חשמונאי. הסיפור מורכב משרידי עובדות היסטוריות השזורות בים של חרדות ודמיון אלים, והנה הוא לפנינו (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ג עמוד ב, מתורגם מארמית):
הורדוס היה עבד של בית חשמונאי. נתן עיניו בתינוקת (ילדה) אחת.
יום אחד שמע אותו האיש (הורדוס) בת קול שאומרת: "כל עבד שימרוד עכשיו - יצליח". קם והרג את כל אדוניו והשאיר רק את אותה תינוקת.
כאשר ראתה אותה תינוקת שהוא (הורדוס) רוצה לשאת אותה, עלתה לגג, הרימה קולה ואמרה: כל מי שיבוא ויאמר מבית חשמונאי אני בא, עבד הוא, שהרי לא נשתיירה מהם אלא אותה תינוקת, ואותה תינוקת נפלה מהגג לארץ.
טמן אותה (הורדוס) שבע שנים בדבש.
יש שאומרים: בא עליה, ויש שאומרים: לא בא עליה.
שאומרים בא עליה – זה שטמנה – ליישב את יצרו. ושאומרים – לא בא עליה – זה שטמנה על מנת שיאמרו: בת מלך נשא.
היא טקסט פוליטי
על-פי אגדה זו, הורדוס שומע בת קול המבשרת "הגיעה שעתך למלוך..." הוא הורג את מתחריו למלכות מבית חשמונאי, אך שומר על נערה חשמונאית אחת שאותה הוא זומם לשאת לאשה. הנערה מגלה את תכניתו, עולה לגג ומתאבדת.
האם היא התאבדה מכיוון שהיא נבעתה מהמחשבה ש"תיבעל לאותו רשע", או מכיוון שניסתה לסכל את מזימתו להוציא מחלציו צאצאים חשמונאים? ואולי שני הדברים גם יחד? ואולי היא לא חשבה על דבר ספציפי אלא דחפה את עצמה אל הגג מפחד הדם והשנאה של הורדוס?
דקה לפני ההתאבדות היא צועקת טקסט פוליטי, שאולי ניתן ללמוד ממנו על נסיבות התאבדותה: היא מודיעה לעולם שבמותה לא נשאר שריד לבית חשמונאי, והורדוס לא יוכל לטעון למעמד של מלך יהודי כשר.
אני שואלת את עצמי האם המשפט "ואותה תינוקת נפלה מהגג לארץ" הוא חלק מהטקסט שאמרה "התינוקת", או שאלו דברי העורך. ובמילים אחרות, עד כמה הייתה מתוכננת קפיצתה? האם התינוקת הודיעה בנאומה על כך שהיא מתאבדת בקפיצה, או שעם הצעקות רעד גופה והיא נפלה, ואולי מישהו שמע את הטקסט הפוליטי שלה ו"עזר" לה להתאבד?
ההשתהות על הרגע הנורא של הנפילה מהגג ועל מניעיו, היא גם נסיון להרוויח עוד כמה רגעים, לפני שאגיע לזוועה הגדולה מכל הזוועות באגדה זו: הורדוס משמר ואולי אף בועל את הגופה של התינוקת.
עם הדבש בא המוות
הקשר בין המתיקות העזה של הדבש למוות אלים מופיע כמה פעמים בתנ"ך. שמשון משסע את האריה ולאחר זמן רודה דבש מנבלתו. יהונתן טועם מעט מן הדבש וחושף את עצמו למוות בידי אביו, והמרגלים מדווחים (במדבר יג כז-כח): "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ...".
הרצחת וגם אכלת?
המסורת על הורדוס ובת חשמונאי, מתכתבת עם המסורת על שמשון ונבלת האריה. בשני המקרים המוות קודם לדבש, בשני המקרים יש "אכילה" של הדבש עם הגוויה. בשני המקרים הדבש והגוויה נועדו להפגין את כוחו האדיר של הרוצח-אוכל.
שתי האגדות מבקשות לזרוע בשומען אימה ותחושת גועל. אלא ששמשון הורג אריה ואוכל דבש ואילו הורדוס הורג תינוקת ו"אוכל" אותה מצופה בדבש. ההשוואה בין שני הסיפורים מעצימה את אימת המסורת אודות הורדוס.
חז"ל מעכלים זוועות בפלפול
חז"ל, שמביאים את המסורת על מות הנערה ושימורה בדבש, מבטאים את בהלתם מהמסורת שציטטו-יצרו בשימוש בכלי הניתוח המוכרים להם. ייתכן שהם אומרים לעצמם שהזוועה תעשה מעט יותר נסבלת אם נארגן אותה במסגרת עולם החשיבה המוכר, אם נחיל עליה שאלות שמכילים על החיים הנורמלים. ואולי ההפך, אולי ההחלה של כלי החשיבה הנורמלים על סיפור זה נועדה להעצים את האימה?
כך או כך חז"ל מציעים מחלוקת: יש שאומרים שהוא בעל את הגופה, ויש שאומרים שלא. ומה הנפקא מינה? אם הוא בעל – נלמד מכך שמשיכתו אל הנערה הייתה מינית. אם הוא לא בעל את הגופה – נלמד שתכלית משיכתו הייתה פוליטית. בנחמת הפלפול ננוחם?
אסטרטגיות של תגובה נשית לרוע
ואני, למה אני הבאתי את סיפור הזוועה הזה, הטורד את נינוחות ערב שבת? השבוע נקרא את מגילת אסתר. סיפורה של התינוקת לבית חשמונאי הזכיר לי שתי תגובות של שתי נשים לרוע שאיים לפגוע בגופן ובנפשן – ושתי ואסתר.
הדמיון בין ושתי לתינוקת
המגילה נפתחת באיום שמטילים המלך הזחוח ואנשי חצרו על ושתי המלכה. המלך פוקד (א, יא): "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה. כי טובת מראה היא".
ושתי, כמו התינוקת החשמונאית, כמתוארת כמי שמסרבת לעריץ ללא השהייה והיסוס: "ותמאן המלכה ושתי". בניגוד לתינוקת, ושתי אינה מלווה את החלטתה בדברי הסבר ובהצהרה. בדומה לתינוקת היא משלמת את מלוא המחיר על חוסר הנכונות להכנע.
ואסתר?
אסתר מתחילה את הקריירה הציבורית שלה מן העבר השני של המתרס, אסופית יפיפייה שמגיעה אל חצר המלך, ללא יומרת חירות. באמצע המשבר מייצג מרדכי את הקול התובע ממנה לנקוט עמדה ולהסתכן (ד, יד): "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".
האתגר של אסתר הפוך מזה של התניקות ושל ושתי, היא נדרשת להשתמש בגופה ובמניותה כדי להשיג מטרה בה היא מאמינה: הצלת עמה. אסתר נדרשת לסחור בגופה ובמיניותה כדי להציל ממוות את עמה. אסתר נענית למרדכי ומתחילה להוביל מהלך מורכב ומוצלח. אבל המחיר... מה חשבה אסתר על המחיר? וכיצד היו מגיבות ושתי והתינוקת אם היו ניצבות בפני אותו אתגר?
ובעיקר – האם לקבוצות מוחלשות יכולה להיות צורת תגובה פחות הרסנית, משתי תגובות אלה, במפגש עם הרוע?
תחרות (לא נושאת פרסים) לקראת פורים
מצאו את השגיאה בידיעה המצולמת מהעיתון . טקבקו תשובות.
שבת שלום.