מרדכי לא הקפיץ טקילות

תומאס פוּלר אמר פעם שיותר אנשים טבעו באלכוהול מאשר בים (הציטוט המדויק הוא "בַּכְּחוס הטביע יותר אנשים מנֶפּטון"). המסורת היהודית ידעה לשמור מרחק מאלכוהוליזם. אמנם, ברכות רבות נאמרות דווקא על "כוס של ברכה" המלאה ביין (כך לגבי קידוש, הבדלה וברכות הנישואין) ונכון ש"יין יְשַמח לבב אנוש", ועל כן היהדות אינה אוסרת את שתייתו - אך היא קוראת להגביל את צריכת היין, ולא להגיע למצב של שיכרות.

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• צפו: ביקור בהר הבית
• מרד דוורים: "לא נחלק את הברית החדשה"
• ראיון עם אהוד בנאי, גבאי ראשי  
  

כאשר נח יוצא מן התיבה, הוא מיד נוטע כרם: "ויחל נח איש האדמה, וייטע כרם". חז"ל הביעו ביקורת על נח, ודרשו את הביטוי "ויחל" כלשון חילול: "'ויחל' - עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת" (רש"י).

ההמשך אינו מאחר לבוא: "וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלֹה". מהפסוקים הללו למדו חז"ל "שאין לך דבר שמביא יללה על האדם

אלא יין". פרשת נח מהווה לקח חשוב לדורות על הסכנות שבשתיית יין.

בייחוד אוסרת התורה על שתיית יין בסמוך לעבודת המקדש. כאשר האדם עומד לפני ה', הוא צריך להיות צלול ומרוכז, מלא בשקט פנימי ובעוצמה נפשית. היין מטשטש את התודעה ומערפל את המחשבה. היהדות מעריכה את החשיבה ההגיונית, ומהללת את השליטה העצמית. השיכרות נוטלת מן האדם את שתי התכונות הללו.

חובבי השתייה טוענים שהשיכרות מגלה את פרצופו האמיתי, הפנימי, של האדם. אך גם השליטה העצמית היא חלק מן המהות האנושית, ואינה רק מסווה חיצוני. לאדם יש יצר טוב ויצר רע, והוא צריך תמיד להיות מסוגל לעודד את הטוב ולרסן את הרע. כך גם לגבי היכולת לחשוב באופן צלול והגיוני. היכולת הזאת היא חלק מן האדם, והשיכרות מטשטשת אותה, ומציגה פרצוף מזויף ומעוות של השותה. האם הפרצוף הפנימי האמיתי שלי מתגלה רק כשאני מתגולל בקיא? קשה לי לקבל זאת.

בשנים האחרונות, השתנתה באופן קיצוני תרבות השתייה הישראלית. לפני 20 שנה, המשקה החריף ביותר ששתו ילדים בישראל היה "מיץ פז". מאז השתדרגנו פלאים: לפני שנים ספורות התפרסם שילדי כיתה ו' בישראל מדורגים במקום השני בעולם בצריכת אלכוהול (לאחר אוקראינה). מתברר שהפכנו למובילים בין-לאומיים בשתיינות. אם באוסקר אנחנו לא מצליחים לזכות, לפחות זה.

פורים שמח מדי?

התופעה הזו פורצת גבולות מגזריים, ומחלחלת גם לציבור הדתי. לא בכדי הקדים מזכ"ל בני עקיבא ושלח לקראת פורים איגרת מיוחדת להורי החניכים, ובה ביקש את סיוע ההורים במלחמה בתופעת השתייה. עיתוי האיגרת לא היה מקרי. בפורים הרי יש מצווה לשתות, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". רבים משתמשים באמרה התלמודית הזו כהצדקה להילולות שתייה מכוערות. מחקים את החלק הירוד של התרבות המערבית, במסווה של הידור הלכתי.

איך באמת נכלכל את דברי חז"ל, שחייב אדם להתבשם בפורים עד שלא יבדיל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי"? ראשית נעיר שיש שקבעו שאמרה זו לא נפסקה הלכה למעשה. פוסקים אחרים ביארו שאדם צריך להתבשם עד שלא יצליח לחשב שהגימטריה של "ארור המן" זהה לגימטריה של "ברוך מרדכי". הרמב"ם פסק שאדם צריך לשתות עד שיירדם מתוך עייפותו, ובשנתו אינו מבדיל בין המן למרדכי. וכן פסקו

הרמ"א והמשנה ברורה, שישתה יותר מהרגלו ומתוך כך יירדם, ותו לא.

בהקשר זה ראוי להזכיר גם את דברי הנימוקי יוסף (בתרגום לעברית): "לא שישתגע בשכרותו ויימשך אחר שחוק וקלות ראש וניבול פה, שזה לא ייקרא שמחה, אלא הוללות וסכלות... אלא שיאמר דברי שחוק, עד שיחשבו אנשים שאינו מבדיל בין ברוך מרדכי לארור המן". אגב, מצוות סעודת פורים, ובכללה השתייה, היא דווקא בבוקר פורים - ולא בלילו.

דרך המלך של מרבית חכמי ישראל מורה לנו לשתות מעט בפורים, כדי להוסיף שמחה ולהפיל חומות של ניכור. להתבשם - כן; להשתכר - לא. פורים צריך להיות חג של שמחה נעימה ומבושמת, לא של הנגאובר. מדברי חכמינו אני מקבל את הרושם הברור שמרדכי לא הקפיץ טקילות.