דני קיי: מצחיק לנצח
השבוע צוינו 25 שנים למותו של אחד הקומיקאים המוכשרים ביותר שידע הקולנוע מאז ומעולם. יונתן גת נזכר בכמה מהרגעים הגדולים של המצחיקן היהודי שזיקנתו לא ביישה את נעוריו
"יונתן, בוא מהר. יש מישהו שאתה אוהב בטלוויזיה"
(אמי, שבת בצהריים, אי שם בשנות השמונים)
דני קיי הוא כנראה אחד הבדרנים הראשונים שהתחלתי לצחוק מהם כשהתחלתי להבין מה זה לצחוק מקומיקאי. בניגוד לצ'רלי צ'פלין וללורל והארדי, הוא לא הפסיק לדבר. ולמרות שלא הבנתי מילה באנגלית - הבנתי הכל. וצחקתי. כמה שצחקתי.
דני קיי היה ונשאר חתיכת קומיקאי יוצא דופן. בניגוד למצחיקנים אחרים שהרוויחו את הצחוקים שלהם מבדיחות מרושעות, מסגנון מריר ופאנצ'ים ציניים, קיי הצליח לקנות לו קהלים חוצי יבשות בזכות בדיחות טובות לב. אולי כי אצל קיי, הצחקה לא היתה רק מקצוע. זו היתה שליחות.
הוא נולד בברוקלין עם שם יהודי יותר - דיוויד דניאל קומינסקי, ובניגוד למשפחות יהודיות אחרות, הוא עצמו חלם להיות רופא, אך קיבל עידוד מאביו ללכת גם לכיוונים ארטיסטיים יותר. העידוד היה חשוב לו, כיוון שהמחסור בביתו הוביל אותו לא פעם לתהות האם אמנות הבמה יכולה לאפשר לו גם לאכול. כשאמו נפטרה בגיל צעיר חלה תפנית. הוא חשב על כל אותם רגעי שמחה שהעניק לה בעזרת חיקויים והצחקות, וידע בדיוק מה הוא הולך לעשות בחיים.
הקיו של קיי
הוליווד לא ראתה כוכבים כמו דני קיי לפני שהממזר הבלונדיני כבש את המסכים כבר בתחילת שנות העשרים שלו. הוא הפגין מגוון כישרונות כל כך גדולים, עד שמפיקי הסרטים הגו רעיונות הפקתיים מיוחדים רק בשבילו. כמו למשל, בסרט "המפקח הכללי".
צפו: דני קיי מתווכח עם שלוש הדמויות שלו (מתוך "המפקח הכללי")
בסרט זה, דני, שמגלם נער צועני שהסתבך בצרות, מנסה להתחמק מגזר דין מוות על ידי התחזות למפקח הכללי שמגיע העירה. הוא מתלבט כיצד המפקח הזה מתנהג בדרך כלל ומה עליו לעשות כדי להדמות לו: האם להיות קשוח, אלגנטי או פיקח. בזמן ההתחבטות הוא מנהל דיאלוג עם כל שלוש הדמויות ושר איתם ברביעיה.
בהתחשב בעובדה שהסרט נוצר בסוף שנות ה-40, ללא תזמונים דיגיטליים, ללא עריכה מתוחכמת, וללא יכולת טכנית מתקדמת כפי שהקולנוע מאפשר היום - מדובר בפלא של ממש. אבל ספק אם כל המכשור שבעולם יצליח לשחזר שירת קוורטט מדויקת כזו גם היום.
הפיטר פן של הקומיקאים
לקיי לא היה גיל. גם כשחצה את גיל שישים הוא נותר קליל ומדויק יותר מרוב הקומיקאים שצצו מסביבו. הוא היה קל כנוצה, קולו היה מכוון תמיד והשליטה שלו בגוף היתה מוחלטת.
צפו: "פטרוף החושב" מתוך תוכנית הטלוויזה של דני קיי (1967)
כשקיבל תוכנית טלוויזיה משלו באמצע שנות ה-60 הוא היה מוקף תחרות. הסטאנד-אפ קומדי היה הדבר החם הבא. כולם דיברו על לני ברוס, וג'רי לואיס ושם המשחק היה להיות גס ומטורף ככל הניתן. אבל בוגר המיוזיקלס של ברודוויי ידע כמה טריקים שהכוכבים הצעירים סביבו עוד לא התחילו ללמוד. תוכנית הטלוויזה בהגשתו נחלה הצלחה גדולה ונמשכה על פני ארבע עונות, עם כמעט שישים תוכניות.
טוב הלב שלו לא התבטא רק על הבמה. דני קיי היה פילנטרופ גדול שגייס
כספים רבים למטרות צדקה. למרות שהתפרנס היטב מאומנותו, קיי ידע שמדובר במקצוע אכזרי ביותר ובמהלך חייו גייס מליוני דולרים למימון פנסיה למוסיקאים קשישים.
כשנפטר, מבוגרים רבים הזילו דמעה בחיוך וילדים צוחקים בכו. אני הייתי ביניהם. היום, 25 שנים לאחר מותו, דני קיי עדיין מצחיק אותי. אני מביט בו וחוזר מיד להיות אותו ילד מוקסם. ילד שמביט באיש מוכשר אחד שעושה שטויות רק בשביל לגרום לו לשמוח. בשבילי, דני קיי היה ונשאר - מצחיק לנצח.
לפנייה לכתב/ת 
