מתחפש לחרדי - כל השנה

קוראים לו יענקי והוא נראה בדיוק כמו "עוד" חסיד רגיל. עם השטריימל, הפאות המסולסלות והתלבושת בשחור לבן. אבל תחת המעטה הזה, מוסוות היטב זהות שרחוקה מאוד מכל צביון חרדי כלשהו. הוא אוכל בשר וחלב כשמתחשק לו, מדליק אור בשבת כשאיש לא רואה ובהחלט לא מאמין בקיומו של אל כלשהו. יענקי, הוא בעצם חוזר בשאלה שחי ב"תחפושת" של חסיד.

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• איך נראית מגילת אסתר בת 400 שנה?
• חתונה לפני גיל 18: מי כאן הפרימיטיבי?
• כנסו כנסו: הטוקבקים של מגילת אסתר  
  

בתוככי החברה החרדית קיימת היום תת-קהילה סודית, שמספר חבריה, מטבע הדברים, אינו ידוע. הקבוצה חיה ופועלת תחת הכינוי "חרדים אנוסים" - מַטבע לשון שהושאל מתקופת הרדיפות הדתיות של האינקוויזיציה הנוצרית כלפי יהודים בספרד של המאה ה-15. רוב ה"אנוסים" חיים את חייהם בתוך המסגרות הכי שמרניות שיש למגזר להציע, ומנהלים חיים כפולים.

למה בעצם? ובכן, כל "האנוסים" ניצבים מול דילמות לא פשוטות כלל. חלקם חוששים לאבד את המשפחה שבנו, או פוחדים מהתנכרות של המשפחה שממנה באו. לאחרים יש עבודה מסודרת במגזר החרדי שהם חוששים לאבד, ויש שפוחדים לצאת לעולם שבו נתוני הפתיחה שלהם עלובים ביותר, כחסרי השכלה וכישורי חיים מערביים. לא רק שבדרך כלל הם אינם דוברים אנגלית, חלקם אפילו דוברים יידיש בלבד.

שאלות שאסור לשאול

לבקשתו של יענקי, אני פוגשת בו רחוק מ"תחום המושב" החרדי שבו הוא חי. בית קפה אנונימי ומרוחק, שבו אין סכנה שיזוהה על-ידי איש מקהילתו. הוא משתייך לחצר חסידית שמרנית ונוקשה במיוחד, וחיי ילדותו בתוכה התנהלו לדבריו ב"גיהינום עלי אדמות", תחת מנגנוני הדחייה הקהילתית שהופנתה כלפיו בתור ילד ממשפחה "בעייתית", במונחי החצר. ועם כל זאת, האמונה הבסיסית בצדקת החיים החרדים, לא עמדה אצלו כלל למבחן. עד החתונה.

"תמיד האמנתי, גם כילד, גם כבחור", הוא מספר, "כתלמיד ישיבה הייתי 24 שעות בלימוד תורה או בלימוד חסידות. 'העולם החיצוני' הוא לא משהו שהייתה לי נגישות אליו. המשבר הגיע כשהתחתנתי בגיל 19, ובפעם הראשונה בחיי הייתה לי היכולת לראות את העולם שבחוץ. בהתחלה, פיתחתי סלידה עמוקה לשני דברים בלבד - להתנהגות הקיצוניות של החצרות החסידיות שבהן אני חי, ולאמונות תפלות, סגולות, קברי צדיקים וכל זה. באותו זמן לא חשבתי בכלל שהאמונה עצמה היא בעייתית, אלא התמקדתי בהקצנה המוגזמת שהוסיפו לה החוגים השמרנים שבהם אני חי".

אך עם הזמן, יענקי מצא את עצמו מתעניין יותר ב"עולם שמעבר". ספריית האוניברסיטה העברית בירושלים הפכה עבורו באותם ימים לבית שני. שעות על גבי שעות היה מעביר שם, ספון בפינתו, בולע אינספור טקסטים ספרותיים והגותיים. צימאון אדיר לידע, שלדבריו קיים עד היום.

במקביל, הוא החל בתהליך של חזרה בשאלה, בחינה מחודשת של עקרונות האמונה: "הקשבתי בסתר לערוצי הקודש החרדיים ברדיו, ולרבנים שענו שם לשאלות. לא יכולתי ללכת לסמינרים של מחזירי בתשובה כדי ללמוד ולשאול, אז נאלצתי לעשות את זה מתוך הספרים והרדיו. אצלנו בחסידות שאלות כמו 'מאיפה אלוקים הגיע?' או 'מה היה לפני?', הן שאלות שבכלל אסור לשאול. הן לא לגיטימיות בשום צורה".

אהבה זה כל הסיפור

לפני כשנתיים וחצי, ליענקי כבר היה ברור שתפיסתו רחוקה מאוד מזו של החסידות שבה הוא חי. "זה לא היה רק העניין התיאולוגי שבער בתוכי", הוא מעיד, "היו הרבה סוגיות אחרות שמאוד הפריעו לי ביהדות. כמו רעיון העקידה, שאבא מוכן להרוג את הבן שלו בשביל אלוקים. אנחנו בפורים - אז מפריעה לי לדוגמה החגיגה הזו שהמסורת עושה סביב יום שנעשה בו הרג עם המוני. מעמד האישה שבעיניי לא ראוי. ועוד כל מיני דברים שבאים דווקא על הרקע החברתי".

אבל החלק שהפך בעיני יענקי לטראומטי ביותר, ובדיעבד הוא רואה בו טריגר לכל התהליך, הוא הצורך האנושי והבסיסי באהבה. "התחתנתי עם מי שאמרו לי שאני צריך להתחתן", הוא מספר. "שידוך עם משפחה טובה, מעמד בקהילה. אהבה לא הייתה חלק מהסיפור בשום שלב. מאוד רציתי לאהוב אותה, קיוויתי שנוכל לחיות יחד כזוג, אך בפועל זה לא קרה. היא מופנמת, לויאלית מאוד לקהילה, כל הניסיונות שלי לייצר איתה סוג של יחד כלשהו לא הצליחו. עד היום לא יודעת כלום על זהותי האמיתית.

"את הדרך שלי 'החוצה' מהאמונות הדתיות עשיתי בהחלט גם על הרקע הזה, אני מודה. לא הייתי מגיע לאן שהגעתי אם הייתה לי אהבה. אדם שטוב לו, לא מאתגר את עצמו בחיים. הזוגיות הלא-קיימת שלי, הייתה הטריגר. היום, בפועל, אנחנו כבר לא חיים יחד כזוג. היא רוצה להמשיך ולהביא ילדים ואני חושב שחמשת המשותפים שכבר יש לנו הם יותר ממספיקים, ואין לי שום רצון להביא עוד ילדים לחיי המשפחה המעורערים שלנו. אפשר לחיות בלי סקס - זה אפשרי. בלי אהבה - לא".

לא יכול לעזוב, לא יכול להישאר

על אף שהרציונל החדש הצביע על כיוון אחד, היכולת להניח בצד את "הפרקטיקה היהודית" לא הגיע כל-כך מהר. "לא הצלחתי להפסיק להניח תפילין", הוא מספר. "הייתי יודע שבעיניי אין לזה שום משמעות, ועדיין היו ימים שלא הצלחתי 'להחזיק את עצמי'. לפני שקיעת השמש הייתי רץ כמו מטורף לנרתיק התפילין ומניח אותם בבהילות. זה היה ממש תהליך של גמילה. כשהשתחררתי מזה, כל השאר כבר בא מעצמו". ואז גם הגיע "הבשר הלבן", שהוא דווקא פחות מחבב, חילולי שבת וכל השאר.

זה נשמע בלתי נסבל, למה לא פשוט לקום וללכת?

"בגלל הילדים המתוקים שלי. אני יודע שברגע שהם יישארו בחזקת אמם בקהילה החסידית, גם אם יהיו הסדרי ראיה כלשהם שיכובדו, החצר תדאג להרעיל אותם כלפי. הם יילקחו ממני נפשית, ויתנכרו לי. מעבר לכך, כילדים להורים גרושים, הם יעברו טראומה משלהם בקהילה כדחויים, כסוג ב' עם אבא כופר. אני מסתכל בעיניים התמימות והבוטחות שלהם ואין לי את הלב להפר את השלווה של חייהם. עם זאת, אין לי ספק שבסוף היא תופר".

"החברה הישראלית חייבת להבין את המחיר שנדרשים לשלם חוזרים בשאלה", הוא אומר. "אין בכלל מודעות לקושי הרגשי שנגבה ממי שרוצה לחיות ב'אני' האמיתי שלו בעולם החילוני. אנחנו לעולם ועד נהיה קרועים בשני העולמות במקביל. ותמיד, לצד שלומי

שבת או ליאור נרקיס, אתחבר יותר למוזיקה החסידית עליה גדלתי".

היום, בעידן המיחשוב, חייהם של הקבוצה הזו הופכים לנסבלים קצת יותר. פורום בתפוז ודף בפייסבוק שנקראים "חרדים בעל כורחם" מספקים להם בית ותמיכה ההדדית מאלו שנמצאים במצב דומה.

לא שזה מספיק. החיים בתחפושת מתחילים לגבות את מחירם מיענקי הצעיר והמבוהל. "אני אדם אחד שחי בשתי זהויות שונות - חילוני אתאיסט, שחי תחת הכובע והחליפה", הוא מעיד על עצמו. "אני צריך להתמודד כל הזמן עם הפיצול המטורף הזה, והיכולת לעשות את זה בפועל כל יום מחדש הולכת ואוזלת. הפחד הכי גדול שמלווה אותי הוא שילדיי יגדלו לאותו מקום חסר מוצא ולא מכיל שבו אני חי היום. ועדיין, אני לא מאבד תקווה שאולי יום יבוא, והם יוכלו לקבל את מה שנמנע ממני".