ברוס ספרינגסטין: אמריקנה בצבעים זוהרים

Wrecking Ball, החדש של ברוס ספרינגסטין, הוא יופי של אלבום. ספרינגסטין נשמע אנרגטי וחיוני מתמיד, הגוון המוזיקלי מרשים באמת והטקסטים הם מסע מרתק באמריקנה הנוצצת וההרוסה במקביל של ספרינגסטין. כמו תמיד. וכמו תמיד, גם אחרי האזנה לאלבום כולו, לא נרשמה אצלי באיזורי הלב אפילו לא פעימה אחת חריגה.

עוד טורים של שי להב  ב-ynet:

שלומי שבת: חדש אבל לא ממש

ריף כהן: ים תיכונית אבל עם קלאסה

והתאמצתי, הו חברים, כמה התאמצתי. לא כמו המאמץ של הבוס, כמובן, שלא מסיים קליפ ממוצע בלי שהוא מיוזע למוות, ורידיו נפוחים ושריריו מאיימים להתפרץ מתוך עורו המתוח. אבל נתתי עבודה. לפחות שלוש האזנות. וגורנישט. הלב שהפשיר קפא. לא חוזר לחיפה. או משהו בסגנון. והאמת היא, שאני מנסה כבר למעלה מ-20 שנה. אני יודע שאני חייב להתאהב בספרינגסטין, הרי כל הסיבות כבר שם, מההתחלה: גיבור מעמד הפועלים, חמוש בקול ייחודי ומרעיד, עוקר הרים ובכלל, המספר הכי אותנטי של האיש הקטן באמריקה. אלוהים אדירים, מדובר בבוס! ומי אני, פועל מוזיקה פשוט, שלא אציית לו?

ברוס ספרינגסטין. ורידים נפוחים ושרירים מאיימים להתפרץ (צילום: דני קלינץ')

ואולי זה בדיוק העניין. לא רק שלי, אגב. אלא של מרבית הישראלים, שסוגדים ממושכות לדילן, כהן ויאנג, אבל משגרים מבט חשדני כשזה מגיע לספרינגסטין. והעניין הוא, שקוראים לו "הבוס". והוא שרירי בצורה לגמרי לא טיפוסית לרוקר. וגם חמוש בחולצות הצמודות ונטולות השרוולים, שיוכלו להוכיח את זה. והמוזיקה שלו היא תמיד לפנים. בלי תחכום, בלי חשש מבומבסטיות. בשיר טיפוסי, ייקח לספרינגסטין בערך כחצי דקה עד שהשירה שלו תהפוך לזעקה. דקה מאוחר יותר, הלהקה כבר תצטרף בתרועה גדולה בדרך לקתרזיס שלא מסתיים לעולם.

אנדרסטייטמנט אצל הבוס הוא תולעת חלשלושה, שרומסים בנקל עם זוג מגפי בוקרים הגונים. אני יודע, אני יודע. אני מכליל ומפליל. כמובן שבגוף עבודה מדהים בהיקפו, כמו שספרינגסטין ניפק מאז אלבום הבכורה שלו ב-1973, יש גם רגעי קסם מלאי עדינות שסותרים את הקביעות הגורפות שלי. וכן, האלבום "נברסקה" הוא ללא ספק היפה שבהם. אבל בגדול, ו"בגדול" הוא מילה נרדפת לספרינגסטין, אם יוצרים כמו דילן וליאונרד כהן סיפקו למוזיקה האמריקאית את הפן ה"יהודי" שלה (המרכאות לא בהכרח נחוצות) - מהורהר, מלנכולי, פילוסופי ומתוחכם, הרי שספרינגסטין הוא השיקסע האולטימטיבי. מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר.

האזינו: ברוס ספרינגסטין אקוסטי: Swallowed Up

גם כשהוא שר שיר שקט ו"מרגש", כמו Swallowed Up מתוך האלבום החדש, בלווי גיטרה אקוסטית בלבד, זה עדיין נשמע גדול מהחיים. כאילו שגם המינוריות שלו היא עוד צבע עז, במסגרת פלטת הצבעים הזוהרים של ספרינגסטין. וזה לא מקרי. בואו ניזכר בכמה פרטי טריווייה צנועים הקשורים באיש: ההופעות שלו, לפחות עד סוף שנות ה-80, ארכו לא פחות מארבע שעות. אחרי ההצלחה של Born In The USA הוא השיק אלבום הופעה חיה, שכלל 290 דקות של קטעים מוקלטים מהשנים 1975-1985. אלבום משולש, למי שהמושג הזה עוד אומר לו משהו - ואחרי האיחוד שלו עם ה-E Street Band, ב-1999, הם הופיעו יחד 14 לילות רצופים במדיסון סקוור גארדן.

נתונים מספריים מטורפים הם דבר שכיח בקריירה של כוכב רוק. אבל בדרך כלל,

הסיבה להם היא מסחרית. אצל ספרינגסטין זה בילד-אין. בדיוק כמו אצל אמריקה. ולכן הדברים שאני אומר הם לא באמת ביקורת, במובנה הביקורתי. אתה לא יכול "להאשים" את ברוס ספרינגסטין, בכך שהוא ברוס ספרינגסטין. או לתהות בקול, איך ייתכן שאדם שחגג כבר יומולדת 62 עדיין נראה - לפחות בכל הנוגע לגוף - כמו פועל ייצור חסון בשנות השלושים לחייו.

ומה בעצם זה מוכיח בכל הנוגע להיותו קול אותנטי ומרגש של הצווארון הכחול (שהרי אצלנו, היהודים, שרירן מתפרש אוטומטית כרדוד ונטול עומק ורגישות. לא מסכימים? תמצאו לי כוכב מוזיקה ישראלי גדול אחד, שהתהדר בגוף משולש. אנחנו אוהבים אותם דקים ומיוסרים, על פי המודל הבריטי - היכן שנולד האנדרסטייטמנט.

לא. אני מאמין לגמרי לברוס ספרינגסטין. אין בו אפילו מיליגרם אחד של זיוף לטעמי. אבל האמת שלו, בפרפראזה על מוריסי, לא אומרת לי שום דבר על החיים שלי.