"נפילה בשטח פתוח": איך התרגלנו לניסים?
מאז ומתמיד העם שלנו היה שרוי במתקפות - ומיד ראה ניסים: החל מעשר המכות ויציאת מצרים, ועד המלחמות של ימינו. כשרקטה פוגעת בבית ספר ריק - זהו מופת שאסור להתרגל אליו
התרגלנו. כמו לכל דבר שחוזר על עצמו, כמו לאהבה מופרזת שטעמה המתוק כבר בקושי מורגש, כמו לימי עבודה מפרכים שבמצבור השנים נראים רגילים ופשוטים, כמו למבחר האינסופי המצוי בחנויות, כמו לטכנולוגיה המתפתחת בקצב מסחרר. התרגלנו גם לדברים הפחות משמחים - המלחמות. אה, סליחה, להסלמה. לחימה... ורק בדרום.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
פעם, כשהיה נופל איזה גראד, סקאד, קסאם או כל טיל אחר, הייתה נוצרת בהלה המונית. אבל ההרגל מקהה את החושים - ואם לא מדובר ב"סבב לחימה", אם רקטה פוגעת רק בדרום
או בצפון, התחושה היא שזה בסדר... הגיוני מה...
אבסורד! העובדה שאשדוד, למשל, נמצאת בתחום הצבע האדום היא מזעזעת. אבל מה שיותר מזעזע הוא שהתרגלנו. היום צריך מאות רקטות כדי שהתקשורת תערוך יום שידורים מיוחד, ושכותרות העיתונים ישליכו אחורה את כל האייטמים הפחות חשובים, שביום האתמול היו הכי רלוונטים.
אם לרגע נחשוב על מה שקורה, על כמות הרקטות שפוגעות פה והנזק שיכול להיגרם... פתאום מתבררת ההבנה שאין התאמה בין כמות הנפילות לכמות ההרוגים. הייתכן שהורגלנו לניסים?
ראו - זהו נס
מאז ומתמיד העם שלנו היה שרוי במתקפות, ומיד ראה ניסים: החל מעשר המכות ועד קריעת ים-סוף. וגם היום, כשאנו שומעים "נפל בשטח פתוח", "נפל על בית ריק", "נפל בחצר בית ספר", "אין נפגעים" – אלו מופתים!
נדמה שהמופתים והניסים הללו לא מיוחצנים מספיק, האנשים הטורחים להזכיר לנו את
קיום הבורא נתפסים בציבור כתמהונים, כשוליים, ככאלה שמנסים לחפות על עצם היותם משתמטים, ככאלה שסומכים על הנס. ותמיד אנחנו נתלים על כוחנו ועוצם ידינו. אבל העבר העשיר במלחמות בארץ לימד אותנו ללא כל ספק שזו "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה".
ואי-אפשר להתרגל לזה. אלא יש להודות ולבקש שישמור עלינו תמיד. על חיילנו בחזית ובעורף, על אלו שלומדים ואלו שעובדים, על תושבי הדרום והצפון, על השמאל והימין, על החילוני והדתי. אנו מבטיחים שנתפעל מהניסים כל פעם מחדש. רק שיימשכו!
לפנייה לכתב/ת 
