מילא טילים בדרום, אבל שה"פסק זמן" לא יתייקר

כולם יודעים שיש פתרון לירי הטילים מעזה. זה הרי כל כך פשוט ומתבקש. ישראל תתקוף באופן נמרץ ובלתי מתפשר את הרצועה ואז ישכון כאן שקט לזמן מה. כמה זמן? תלוי במידת הנחישות של ישראל. כבר ניסינו זאת פעם אחת בעבר, אם כי באופן די מהוסס. במבחן התוצאה זה עבד לא רע. אחרי מבצע "עופרת יצוקה" חזרו החיים בערי הדרום למסלולם. אבל היה גם מחיר. לא קטן. גינויים לישראל מקיר לקיר, ועדת גולדסטון ארורה אחת, האטה זמנית במשק והחשוב מכל נפגעים לישראל בנפש. חיילי צה"ל נאלצו למסור את נפשם.

האם זה היה שווה? לגמרי לא בטוח. העם בישראל אומר בעצם ימים אלה את דברו. שתיקה רועמת אחת אומרת הכל. אין תנועת המונים בישראל הקוראת ליציאה לפעולה צבאית תקיפה. בזמן שצפיתם בעוד פרק בסאגת הפסיכו-דרמה של האח הגדול לא התקיימה הפגנת 400 אלף בקריאה להביא שקט אחת ולתמיד לאחים בדרום. גם לא נרשם איחוד של החמישיה הקאמרית ואף לא מאהל אחד הוקם ליד בית ראש הממשלה בתביעה להפסיק את הסבל הנמשך של הילדים של כולנו.אפשר לומר שמדובר דווקא באחריות, שיקול דעת, ואפילו התבגרות של הציבור בישראל, שהפנים את מורכבות המצב. ואולי בכלל הגיע העת לצאת מהקופסה ולחשוב אחרת על כל העניין.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אל תגרשו אותם, יש רעב בדרום סודן / יותם גדרון

אגף התקציבים שולט במדינה. לא התבגרנו? / רובי נתנזון

זכותו של הציבור בישראל לא לרצות לשלם את המחיר המר של פעולה תקיפה בעזה. אחרי הכל, בריחת משקיעים זרים ותיירים, אבטלה גואה, מחירי הדלק שיאמירו ופרצופים חמוצים מצד המלצר בבית הקפה האירופי כשיגלה מניין הגענו אליו - כל אלה אינם עניין של מה בכך. מצד שני גם אי אפשר להמשיך ולהפקיר את תושבי הדרום. לפיכך, דרושה דרך יצירתית יותר להתמודד עם המצב.

מקומם ומתריס ככל שזה ישמע , תושבי הדרום כבר התרגלו לחיות תחת הפגזה. העובדה היא שאחרי שנים רוחם לא נשברת ואין נטישת המונים לערי המרכז. אם כך, ראוי להתרכז בפתרון שיהיה בבחינת הקלוּת הדי נסבלת של החיים תחת הקסאם. תושבי הדרום סופגים נזקים בגין אובדן ימי עבודה. בעלי העסקים הקטנים מאבדים לקוחות והורים נאלצים להיוותר בבית כדי להשגיח על ילדיהם שנתקפים חרדה ותופעות פוסט טראומה. נדרשת לשם כך, התערבות טיפולית צמודה וארוכת טווח. בבתי הספר שאינם ממוגנים לא ניתן לקיים לימודים והתלמידים נפגעים. בכל אלה ניתן לטפל בהחלט. גם כאן מדובר בשינוי סדרי העדיפויות הלאומיים. מיגון, טיפול פסיכולוגי, פיצוי על אובדן ימי עבודה אפשר לקנות בקלות בכסף. בכסף של מי אתם שואלים? בכסף של כולנו.

אין מטרה ראויה יותר מהתגייסות כלל אזרחית לטובת תושבי הדרום. אם תרצו, זהו צדק חברתי מובהק. המדינה תטיל מס מיוחד, "מס הדרום" יהיה שמו הזמני ואותו ישלמו כל תושבי הערים שמחוץ לטווח הטילים. הכסף ישמש למימון צרכיהם של תושבי הדרום המופגזים. כך, מדינת ישראל לא תינזק כלכלית ותוכל מצדה להמשיך ולקצור הישגים מרשימים במעלות דרוג האשראי העולמי. הימנעות מתקיפה בעזה לא תרגיז את אומות העולם וגם לא את האמריקנים. חיזבאללה מצדו לא יאיים לחמם את הגזרה. אחמד טיבי לא יקרא לישראל פושעת מלחמה וגם התיירות לא באמת תינזק. כי בינינו, איזה תייר מטריח את עצמו לבאר שבע?

אם העם חושש או לא רוצה במלחמה שתעלה באובדן חיי חיילים, וכנראה במידה רבה של צדק, הרי שאת הצדק יש להשיג באמצעים אחרים, לגיטימיים לא פחות ובלבד שרוחות הצדק החברתי המבורכות מן הקיץ האחרון לא יתמסמסו שוב באיזה ספין הזוי של מבצע צבאי חסר אחריות.

מצד שני, אם יוטל עוד מס מיוחד על אזרחי ישראל, לא יוותר די כסף לרכוש חפיסות "פסק זמן" וזו כבר באמת שערורייה שעליה אי אפשר לעבור לסדר היום. יש גבול גם לעושק. עם טילים אפשר להסתדר. אבל בלי שוקולד?

זיו תדהר, אדריכל וקריין רדיו

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il