החלפתי כאב בתקווה. אני עומד להיות אבא

שבוע לפני הטיסה להודו, ללידה של תאומיי, החלטתי להגיב לטורים פרי עטם של נשים וגברים דעתנים נגד פונדקאות להומואים, שהתפרסמו כאן ובמקומות אחרים, מחשש שטיעוניהם הרעילים יחלחלו בציבור וימררו את חיי חבריי, חברותיי וילדיהם.

כל חיי ייחלתי לילדים. בשנות העשרים שלי הציעה לי חברה לעשות איתה ילד. הוריי הניאוני מזה, וגם אני נבהלתי. אחרי כן, בין חברים, היו לי חברות. תקוותי הסמויה הייתה, שאולי הכנסתי אחת מהן להריון, ופעם תתייצב בפניי עם נער או נערה, ותגיד - תכיר, זה/זו הבן/הבת שלך. זה לא קרה.

עוד בסדרת הטורים "הזכות להורות" בערוץ הדעות של ynet:

סקעת, צא להן מהרחם / שי זמיר  

גם אני רוצה להיות אבא / יובל כדורי-אלטמן

פונדקאות לכולם, גם לי ולבעלי / ניר דריימן

ככל שחלפו השנים, הלכו חיי והתמררו. אהבתי כל בן זוג ללילה, או במערכת יחסים. אבל בו-בזמן חרדתי שאם אמשיך ביחסיי עמו "איחתם" בתוך הזהות ההומואית, ולעולם לא יהיו לי ילדים. הידיעה הזאת, "תג המחיר" שהיה צמוד לזהות ההומוסקסואלית, הרסה את חיי, את אהבתי ואת אושרי. היא מופיעה הרבה בכתיבתי, בשורות קשות כמו:  

הוי גבר, יש לך גרזן במקום זין

וכשאתה שוכב איתי אתה כורת אותי מארץ

עם שמי ועם זכרי ועם בניי שלא אוליד

אך גע בי, גע בי, הזדקר.

פעם אחת ניטול את העונג הזה עלינו

עם העצבות של הוויתור על זכר לא עלינו

ופעם אחת הוי פעם אחת נודה

שכל הזמן אשר השחתנו בנתיבי הגן

הצלנו בו עצמנו מפני האהבה.

או

כשאני עוצר אני רואה את הבחירה שלי בשכול היפהפה

איך מדי ערב אני אץ להילכד בתוך השכול היפהפה

איך מדי ערב אני משכנע את עצמי שזה טיול

ויודע - זה סיבוב של הכחדה.

כמה טוב שאני יכול לשים את השורות האלה מאחוריי.

מחווה אנושית גדולה

במהלך השנים ניסיתי למצוא פתרונות. זוג לסביות, נשים סטרייטיות, חברה שהבטיחה שתהיה אם ילדיי. זה לא עבד. כל פעם מסיבה אחרת. לא אפרט למה בשל צנעת הפרט. או-אז התחילו להגיע ארצה ידיעות על הומואים במערב, שהולידו ילדים בפונדקאות. בתחילה זה היה רחוק ממני. אבל אז בן זוגי לשעבר, עדי, נסע לארה"ב והביא בפונדקאות שתי בנות ואחרי כן זוג תאומים, ובן זוגי אחריו, דודי, עשה כן עם בן זוגו. הבנתי שזה אפשרי גם לי.

חיפשתי הרבה עד שהגעתי למעבדה בהודו. לקחתי הלוואות בנקאיות, פיצלתי תשלומים עד אין סוף ועבדתי בשנה האחרונה כמו חמור, כדי לממן את זה. ערכתי 11 ספרים ושבע סדנות בשבוע. לא כתבתי מילה. אני לא מצטער. מפני שההסכם שלי עם הפונדקאית בהודו, לא מבוסס על ניצול הדדי, אלא על החלפה הדדית של כאב בתקווה. היא אמנם באה מקאסטה נחותה בעולם השלישי, ואני בא מן המערב הלבן. אבל היא באה ממאבקה לפרנס ולדאוג לחינוך ילדיה, ואני בא עם מצוקת הלב שלי, הכמיהה לילד, שאם לא הייתי פועל מהר, לא הייתי זוכה לממשה.

התיאוריה המגדרית, כמו כל תיאוריה נוקשה מדי, היא מערלת לב. ואני כותב זאת דווקא כאחד ממייסדי הקהילה הלהט"ב בישראל וחוקריה. לא מדובר כאן בעסקה אפלה, אלא בהחלפת כאב. אני נוטל ממך את כאבך ומאפשר לך, בכספי, לקנות בית ולדאוג לתנאי החיים של ילדיך. את מעניקה לי, ברוב טובך, את המטען הגנטי שלך ואת הזכות להיות אב. בעולם גלובלי ומתקדם, אבל מלא עוולה ורשע, שני בני-אדם חופשיים, גבר ואשה, מתחברים כדי להמיר כאב בתקווה. אני לא רואה זאת כניצול, אלא כמחווה אנושית גדולה.

כמעט ביטלתי את העסקה

החוזה מנה 43 עמודים, והיא עמדה ולחצה את בוהנה בתחתית כל אחד מהם, קורעת את לבי בכל לחיצה. באותו הרגע הבנתי לראשונה שאני מבצע עסקה עם אשה אנאלפביתית, ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, הזקוקה לכסף שלי. לבי נפל בי. כמעט ביטלתי את העסקה. חתמתי בלב שבור על החוזה, וברחתי מן המרפאה כל עוד רוחי בי. כל הדרך משם לבית המלון בכיתי.

למזלי, כעבור כמה שעות הייתי מוזמן לארוחת ערב בביתם של זוג ישראלים. כשנכנסתי אליהם, פניי אפורים, שאלו מה קרה לי. סיפרתי להם את הסיפור. "אתה יודע", חייכו, "בחלק הכסף שאתה משלם בו עבור הפונדקאות למעבדה, תוכל הפונדקאית שלך לקנות בית בדלהי, או לחליפין - לשכור דירה לכמה שנים וגם לממן את האוכל והחינוך של ילדיה". אבל יגונה של האשה הזאת הטריד אותי. חששתי שמצבה הנפשי-רגשי אינו בשל לקליטת עובריי. ואכן, עשרה ימים אחרי כן הפילה.

באותו לילה שבו הודיעה לי כי הפילה, ביקשה ממני ד"ר שיבאני, הרופאה שלי, כסף לפצותה בו על מה שעברה. שילמתיו ברצון. מיד גם הציעה לי פונדקאית אחרת, עמה חתמתי על חוזה בפדקס, מבלי שראיתיה כלל. זו הפונדקאית הנושאת ברחמה מזה כמעט שמונה חודשים את תאומיי. כשאפגוש בה, אחרי הלידה, אנשק אותה, אם אוכל, או אקוד לפניה ואודה לה. אחרי כן אוסיף לה עוד כסף ומתנה אישית, לאות תודה.

כשיגדלו הילדים וישאלו כיצד באו לעולם, אספר להם כמה רציתי בהם וכמהתי אליהם, שאפילו נפרדתי מבן זוגי האהוב, שלא רצה להיות אבא. ואוסיף, שאחרי הרבה שנים של כמיהה פגשתי את דוקטור שיבאני, והיא הכירה לי את התורמת ואת הפונדקאית הנפלאה שלכם, ילדים, ושלושתן יחד העניקו לי אתכם, מתנת חיים.

אילן שיינפלד, סופר

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il