40 ק"ג פחות: אפרת מ'לרדת בגדול' בלי עודפי עור
אפרת גבאי מאשקלון, בת 34 ואמא לשניים, הגיעה לגמר "לרדת בגדול 4" אחרי שרזתה 40 קילו. אבל מתחת לבגדים נאלצו כולם ללבוש מחטבים הדוקים, היא מספרת, כדי להציג מראה מושלם. אחרי שעברה ניתוח להסרת עודפי עור - החלום שלה הוגשם
לפני שנתיים הייתי נשואה באושר לאבנר, אמא אוהבת לשני בנים מקסימים שמנהלת חיים רגילים של בית ועבודה, ושמנה: אמא שמנה. רעייה שמנה. אבל זה לא היה חדש לאף אחד. תמיד הייתי שמנה והנורא מכל הוא שהשלמתי עם זה. כולם הכירו ואהבו את אפרת השמנה, אבל אני לא אהבתי!
ערב אחד ראיתי פרסום לעונת הזוגות החדשה של "לרדת בגדול", תוכנית הטלוויזיה שבה אנשים שמנים מגיעים לרדת במשקל יחד. הצעתי לגיסי כפיר, גם הוא שמן, להצטרף אליי, ומשם התחיל המסע של חיי לאפרת החדשה. זה היה קשה.
- רזיתם והחיים שלכם השתנו? ספרו לנו איך עשיתם את זה
ירדו בענק - עוד סיפורי דיאטה מדהימים:
- למרות החטיפים בשק"ם - ניר רזה 37 קילו בצבא
הבחירה בעצמי פתאום הייתה מוזרה לסובבים אותי: איך אפרת האמא הטובה תעזוב את ילדיה לשלושה חודשים וחצי, בניתוק מוחלט, כדי להשתתף בתוכנית ריאליטי? " שתעשה דיאטה לבד בבית", "לא שווה לפגוע בילדים", "איך היא לא תעבוד כל כך הרבה זמן?" - אלו רק מקצת ההערות שנאלצתי לשמוע, ושנאמרו גם מאחורי גבי.
אבל בזכות בעל אוהב ומיוחד, משפחה יקרה שעברה תהליך של הפנמה והירתמות מלאה וטוטאלית כדי לאפשר לי להגשים את חלומי, יצאתי לדרך עם כפיר. גם הוא אבא שהשאיר מאחוריו שני ילדים ואישה בהריון, אחותי התאומה.
בדרך לאפרת הרזה
במהלך התוכנית גיליתי את אפרת החזקה, הבוגרת והמתמידה שהייתה חבויה שנים במעטפת של "שגרה זה לא רע". פתאום הבנתי שיש בי כוחות עצומים שהובילו אותי בצעדים קטנים ובטוחים בדרך להיות רזה.
על פי פורמט התוכנית, המתמודדים נכנסים לחווה סגורה שאין בה קשר לעולם שבחוץ, עושים פעילות גופנית כל יום, כל היום, ובשילוב עם אכילה מבוקרת זה מה שמשפיע על המשך הדרך בתוכנית.
בשבועות הראשונים הירידה הייתה איטית, גופי סירב לעכל את השינוי הקיצוני שבחרתי לעשות. כאילו לא היה קשה גם ככה, הוא העמיד אותי במבחן האיתנות וההתמדה.
מסביבי כולם השילו קילוגרמים רבים במהירות ואני התמודדתי עם ירידה של 900 גרם בשבוע, למרות שרק "טעמתי" אוכל ועשיתי ספורט חמש פעמים ביום.
אבל 900 גרם ועוד 700 גרם הביאו אותי בדרך איטית אך בטוחה לגמר העונה. לאורך כל הדרך כפיר עמד לצדי ותמך בי ברגעים קשים. הגעגועים לבית ולילדים פילחו את לבי. השתוקקתי לראותם, לנשקם ולחבקם. בכל בוקר כשהתעוררתי הרגשתי כמו חיה פצועה שגוזליה נלקחו ממנה, אבל בכוחות גדולים אספתי את עצמי והתמקדתי בתהליך החשוב בדרך לאפרת הרזה.
כשכפיר עזב את התוכנית בפעם הראשונה, כמעט נשברתי. שמטו לי את המשענת בשיא הקושי ולא יכולתי לחשוב שאפרת תהיה בלי כפיר. הרי הוא החזק פיזית מבינינו, והאופי המדהים שלו גרם לכולם סביבו שמחה ואושר. הוא היה אמור לשרוד עד הסוף, אבל זה לא קרה - המתמודדים חששו מהניצחון שלו וברגע אחד שלחו אותו הביתה. נשארתי לבד. הגעגועים הביתה החמירו מיום ליום, חשתי נחלשת אבל לא אפשרתי לשאר המתמודדים לראות זאת.
שידרתי עוצמה ורוח ניצחון סביבי, ובאימונים רבים וקשים הגעתי לשיאים שלא האמנתי שאני מסוגלת להם. אני, שלא זזתי ולא התעמלתי מעולם, רצה קילומטרים באימון בוקר, לאחריו שני אימוני כוח של שעה וחצי כל אחד ולקינוח ריצת לילה. אני ההוכחה לכך שאין גבול ליכולת, כשרוצים.
40 קילו פחות
בזכות המאמן שליוה אותי בתוכנית, נדב מאירסון, הצלחתי לגבור על כל המכשולים הפיזיים והנפשיים העצומים ולעמוד בגמר. אחרי תשעה חודשים של תהליך ארוך וממושך, שקלתי בגמר 54 קילו, פחות 40 קילו מהיום שבו הגעתי לתוכנית.
נראיתי, כמו רוב המתמודדים שעמדו לצדי, מצוין. רזים, יפים ומרוצים. אבל מתחת לבגדים נאלצנו ללבוש מחטבים הדוקים שיאפשרו לנו מראה רזה ומושלם. לא היה אכפת לי, העיקר שאיראה טוב.
אחרי שהתוכנית נגמרה הרגשתי בעננים. חזרתי לחיים שלי, אבל אפרת חדשה, רעיה חדשה. בכל מקום כולם פרגנו, והייתי גאה בבחירה שלי בעצמי. הייתי פורחת, מצליחה ומשגשגת כמו שקיוויתי. כולם שאלו איך הילדים, אבל אני עניתי שהם מתרגלים מהר לשינויים. שעה אחרי שחזרתי הם ואני חשנו כאילו מעולם לא עזבתי. החלטתי לא לשקוע במחשבות אינסופיות על המחיר שהם שילמו כשלא הייתי, אלא את הרווח העצום בכך שזכו באמא חדשה ומאושרת.
הספורט חדר לעצמותיי, וזה היתרון הגדול של התוכנית. כפיר ואני מתאמנים שלוש פעמים בשבוע, בעיקר בריצות ארוכות, מקפידים להשתתף במירוצים ברחבי הארץ ולאזן את התפריט היומי. הקושי אינסופי, כי כששמנים בראש הגוף הרזה הוא רק הסוואה.
הקושי בחוץ גדול יותר, כיוון שכולם מסתכלים לך בצלחת ואתה צריך לשדר "עסקים כרגיל". אני מתמודדת כל יום מחדש, מרשה לעצמי כשאפשר ומיד מאזנת בהידוק התפריט. החלטתי אז להמשיך להיות רזה וספורטיבית ויהי מה.
אבל לבד, כשהתפשטתי, הרגשתי החמצה. כל העבודה הקשה, האימונים הארוכים והניסיון לשפר את המראה שלי לא עזרו אל מול הגנטיקה ועודפי העור שנוצרו מהירידה הגדולה במשקל. תהיתי אם אני מגזימה, לא מסתפקת במה שהשגתי. האם יש לי בכלל זכות להתלונן? הרי לפני שנתיים אפילו לא חלמתי להגיע לרגע הזה. אבל חדרה בי תשוקה להשלים את התהליך ולהשיג תוצאה שתשמח אותי גם כשאני לבד, רק עם עצמי. לא למען אחרים. למעני.
"המראה ואני הפכנו לחברות טובות"
החלטתי לבצע ניתוח להסרת עודפי עור, ורק מעצם ההחלטה הרגשתי מאושרת. שוב החלטתי לעשות מה שטוב עבורי, בלי להתחשב בביקורת ובדעות של אחרים. התחלתי לבדוק ולברר כמו לפני נסיעה לחו"ל, התענגתי על הציפיות מהתוצאה וחיפשתי את המנתח שבידיו אפקיד את גופי. בניגוד לניתוחים אחרים, שמתבצעים בדרך כלל בנסיבות כואבות, הרגשתי שהזמן לא דוחק ושאני יכולה לחפש עד שאהיה בטוחה שמצאתי את הכי טוב שיש, ללא פשרות.
לבסוף הגעתי לד"ר טלי פרידמן, מנהלת היחידה לעיצוב הגוף באסיא מדיקל, והייתה כימיה ממבט ראשון. לראשונה בחיי הגעתי לרופאה בנסיבות טובות ולא רעות, כי אני יפה ורוצה להיות יפה יותר. במקצועיות רבה וברגישות נדירה ליוותה אותי ד"ר פרידמן בתהליך ובהחלטות הנדרשות על מה צריך ואיפה, כל הדרך לחדר הניתוח.
המנתחת הפרטית החזיקה את ידי בזמן ההרדמה ולחשה "אני אשמור עלייך, אל תדאגי", ואז ביצעה ניתוח מורכב וארוך בערב שישי במקום להיות עם בני משפחתה. היא טיפלה בי במסירות ובעדינות, ובעיקר הייתה זמינה בשבילי, גם הרבה אחרי.
זכיתי בפעם השנייה, והיום אני מאושרת יותר מתמיד לאור התוצאות הנהדרות. סוף סוף אני יכולה להיכנס לחנות בגדים ובוטיקים יוקרתיים ולהרגיש סיפוק וגאווה מהעובדה שכל בגד יעלה עליי, ויותר מכך - יחמיא לגזרתי המעוצבת. אני כבר לא חוששת מלחשושים כמו "עם בגדים היא נראית הרבה יותר טוב".
עכשיו אני רזה מבחוץ וגם מבפנים, כמו שחלמתי. אני והמראה בחדר הפכנו לחברות טובות: אני מביטה דקות ארוכות בגופי ואוהבת את מה שנגלה לפניי. פשוט אוהבת, וזה הכי חשוב בעולם.
לפנייה לכתב/ת 
