מעושרות בערבית: "יכולה להתפנק עד אינסוף"
בהרבה עבודה קשה - ולפעמים עם קצת עזרה מהבעל - הן שברו מוסכמות במגזר. הנשים שלא מתביישות להתהדר ב-BMW ובטיולים לחו"ל מספרות על הדרך להצלחה, על הקנאה ברחוב ועל התקווה לעתיד: "שכולן יתגברו על הפחד"
השם חנין זועבי הפך בשנתיים האחרונות לסמל האנטי-ציונות והקיטוב בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל. אם ננסה לקלף את מעטפת הסכסוך הלאומי והאיבה, הרי שחברת הכנסת הערבייה הראשונה הייתה לפני כן סמל למשהו אחר - עצמאות נשית וחלוציות בחברה שמרנית. את זועבי כולם מכירים, אך בהדרגה קמות עוד ועוד נשים שמתגברות על המוסכמות המגבילות. מצליחות בזכות עצמן, וגם ממש לא מתביישות להפגין עושר.
עוד בחדשות ynet בסוף השבוע:
מסביב לעולם: מי רוצה את אובמה ומי עם רומני?
לימודי הספרות בגסיסה / מקצוע במבחן, כתבה ראשונה
על חנין מג'אדלה, למשל, כנראה לא שמעתם. בסך הכול בת 27 מבקה אל-גרבייה, עובדת בירושלים כמנהלת מרכז למיצוי זכויות ובנוסף מרצה במכללה מקומית. היא מנסה להשפיע ולשנות, "ללא פחד", כהגדרתה, כדי שבנות נוספות יוכלו לפרוץ. "המטרה היא לשכנע משפחות שיאפשרו לבנות להמשיך בלימודים". עדיין, רבות לא מורשות לעזוב את הבית כדי לגור במעונות או בדירות שכורות.
מג'אדלה עצמה בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בניהול מלכ"רים. "החברה הערבית מבוססת על ערכים פרימיטיביים", היא מזכירה. "לכל הצלחה של אשה יש מחיר. אם זה בזוגיות, או שהיא לא מקובלת בגלל שלא הלכה לפי המסורת. אשה כמוני נתפסת כייחודית ומאתגרת את החברה, כי אני נראית חזקה מדי. אבל אנשים לומדים לחיות עם זה".
גם מג'אדלה עדיין לא מצאה בן זוג, שצריך להיות "אדם שיודע מה הוא רוצה מהחיים, ושלא ירגיש שהתפקיד שלי בחברה הוא איום בשבילו".
במקרה שלה, לפחות, המשפחה תומכת בדרך העצמאית.
עם שני מקומות העבודה, מצבה הכלכלי של מג'אדלה "מצוין פלוס. יש לי יכולת לפנק את עצמי עד אינסוף. אני מאמינה שצריך להשקיע בעצמי, וכן - מגיע לי בגלל העבודה הקשה". איך זה מתבטא? "אני עושה לא מעט קניות, יש לי מכונית מצוינת וחדשה, אני נוסעת לפחות פעמיים בשנה לחו"ל. הספקתי להיות בארצות הברית, יפן, פריז, לונדון, פראג, טורקיה ועוד. אני יודעת שזה לא מקובל ובמיוחד בחברה הערבית, אבל חונכתי שאם אתה עובד, אז אתה חייב לפנק את עצמך".
רק 1.1% מנהלות, וגם זה שיפור
מהנתונים האחרונים של משרד התמ"ת בנושא, שנאספו ב-2010, עולה כי שיעור הנשים הערביות המשתתפות בכוח העבודה עומד על 25.1%, לעומת 72.4% במגזר היהודי. היחס בין שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של נשים ערביות לעומת יהודיות עמד בשנת 1980 על 0.22, והוא גדל ל- 0.35 בשנת 2010. מכאן שהפער הצטמצם במהלך שלושת העשורים האחרונים, אולם נותר רחב מאוד.
מתוך המועסקות, מספר הנשים בתפקידי ניהול (הן הערביות והן היהודיות) מצומצם ביותר וכך גם שיעורן. בשנת 2000 אחוז המנהלות הערביות היה כמעט אפסי, לעומת שיעור המנהלות היהודיות שעמד על 4.4%. כעבור עשור חל שיפור קל בשיעורי הנשים המנהלות בשני המגזרים - 1.1% מנהלות ערביות (שמספרן עומד על כ-1,100 נשים) ו-5.4% מנהלות יהודיות.
מי שפרצה דרך באופן נדיר עוד לפני יותר משני עשורים היא עזיה בדוי, בת 53 ואם לארבעה מכפר קאסם, בעלת שלושה עסקים משגשגים בעיר. היא גם מעצבת בגדים בעצמה ועוסקת בייבוא ובשיווק. בדוי נולדה למשפחה צנועה, ובשתי ידיה הפכה עיסוק ביתי בסיסי להצלחה גדולה. "התחתנתי בגיל 16 וחצי והיה לי חלום להמשיך את הלימודים האקדמיים, אבל לא הייתה לי הזדמנות, והמצב הכלכלי במשפחה לא היה כל כך טוב", היא נזכרת.
"התחלתי מאפס, ממקום של צורך. אחרי שנולד לי הבן השני, שמתי מול העיניים הרבה מטרות - איך ללמד ולקדם אותו. זה המריץ אותי לחפש הכנסה כדי להגשים את השאיפות. כשהייתי בת 19 חשבתי איך להצליח בעבודה מהבית ובחרתי ללמוד תפירה בטול-כרם, עד שזכיתי להיות התופרת הראשונה באזור שלנו".
בדוי התקדמה בהדרגה, ופתחה חנות לבגדי נשים מסורתיים מתחת לבית. "זו הייתה החנות הראשונה מהסוג הזה בכפר. בהתחלה הייתי נוסעת באוטובוס,
וסוחבת את הבדים ממקום למקום. אחרי כמה שנים פתחתי עוד עסק לכלי בית ונוי, ועם הניסיון גם קניתי ומכרתי בארץ ובחו"ל".
כיום היא אשת עסקים כבר 25 שנה, "גם בניתי בתים לבנים וקניתי להם מכוניות, ואני ממשיכה לתמוך בהם. השינוי ברמת החיים של המשפחה אדיר. המצב הכספי מעולה". בדוי חושבת גם על אחרות - לא רק במגזר הערבי. "התנדבתי בכמה עמותות, ובמועדון עסקי, ויזמתי לפני כמה שנים הקמת מועדון נשות עסקים ראש העין-כפר קאסם".
"לא אכפת לי שאשתי מרוויחה יותר"
הסיבה המרכזית לכך שנשים ערביות אינן נמצאות בכוח העבודה היא עקב היותן עקרות בית (73.5% מהלא מועסקות). רק 13.6% עסוקות בלימודים. בקרב יהודיות, לעומת זאת, 33.6% מהלא-מועסקות הן עקרות בית, ואילו 23.1% לומדות ו-20% סובלות ממחלה, מום או נכות.
סלוא בראנסי, בת 42 מטייבה, אם לשלושה, עובדת כמנהלת פרויקטים במכון היהודי-ערבי בבית ברל, ששייך להסתדרות. "הצלחתי והגעתי לתפקיד בכיר, כי אני יודעת לשלב בין הקריירה והמשפחה שלי", היא אומרת. "אני רואה שהאשה הערבייה מושפלת בצורה בלתי נסבלת, קשה לה להגיע למעמד בכיר במדינה ובחברה. הנשים צריכות להיות חזקות. כמו שהגברים מתקדמים, גם לנו יש את הזכות להיות שותפות להצלחות, בלי להסס או לפחד".
אמל עיראקי מטירה, בת 36 עם ארבעה ילדים, היא הבעלים והמנהלת של מרכז לילדים המתמחה בבעיות קשב וריכוז. עיראקי סיימה תואר ראשון בחינוך, ומסרבת להפגין ייאוש. "עבדתי קשה מאוד, יש לי אומץ, אני לא מכירה במכשולים – וזה סוד ההצלחה". בעלה אחמד, בעל מרכז רפואי בעיר, תומך ומבטיח להמשיך: "אני סומך עליה בהחלטות, כיף לי לחיות עם אשה מוצלחת שתמיד יש לה שאיפות בחיים. כל התקדמות מחזקת אותנו יותר".
גם עלם מלחם מאבו סנאן תומך באשתו, רינה הזימה, בת 26. הוא סייע לה להגשים חלום - לפתוח חנות רהיטים. "היא הצליחה בגדול והיום מרוויחה המון כסף. למרות שהיא צעירה, היא מתנהלת כאשה שיש לה ניסיון אדיר בחיים", הוא מרעיף מחמאות. "לא מפריע לי שאשתי מרוויחה יותר טוב ממני, אני בעד שנשים יעשו כסף".
הזימה למדה לתואר ראשון בפסיכולוגיה, אבל העדיפה לפנות לעסקים. החנות שלה בגודל 480 מ"ר והיא שואפת לפתוח סניפים נוספים בעתיד. "מדאיג אותי מאוד הזלזול באשה הערבייה", היא מוחה, "למרות שלנשים יש כוח להוביל פרויקטים בהצלחה אדירה, יותר מהגברים".
תכשיטים ב-7,000 שקל בחודש
הרבה מההצלחה הכלכלית, מתרגמת בעלת העסק הצעירה למסעות קניות, לדבריה - ביותר מ-13 אלף שקל בחודש. "אני מפנקת את עצמי בלי סוף. כל חודש אני קונה תכשיטים בסביבות 7,000 שקל, בגדים עד 5,000 שקל. פעמיים בשנה אני נוסעת לחו"ל", מפרטת הזימה. ועדיין, בכל יום שלישי תמצאו אותה בשוק בכפר. "אני אוהבת את זה. הרבה אנשים מופתעים לראות אותי שם כי רואים שאני קונה מרשתות יוקרה. אבל גם בשוק יש דברים יפים ומיוחדים".
אז יש קנאה? "יש אנשים שמסתכלים עליי כאשה מכובדת ומוצלחת ומאחלים עוד התקדמות, חלק מנסים להתקרב בגלל ההצלחה הכלכלית והחברתית. מצד שני אני מזהה קנאה, אבל זה לא כל-כך מעניין אותי".
סלוא בראנסי מטייבה, מנהלת הפרויקטים במכון בית ברל, נוסעת לא מעט לחו"ל וטוענת ש"הבעיה הכי קשה היא תופעת הקנאה במגזר הערבי, אנשים חושבים שלא הצלחתי בזכות עצמי. עדיף לא להתייחס לזה". הרבה אנשים מנסים להתקרב אליה, היא מספרת, "לא בגלל הכסף, אלא הם יודעים שיש לי היכולת לעזור להם, ואני לא דוחה אף אחד".
אמל עיראקי מטירה, בעלת המרכז להפרעות קשב וריכוז, אומרת ש"אני תמיד מפנקת את עצמי, ולא מתקמצנת על כלום. הסביבה שלי מאוד מכבדת אותי על ההצלחה. קנאה אפשר לראות בכל מקום, זה לא בהכרח אצל נשים עשירות ומוצלחות. ואני לא מתייחסת לזה".
הוותיקה מכולן, עזיה בדוי מכפר קאסם, מעידה שהיא מנצלת את ההכנסה הנאה לנסוע לפחות שלוש פעמים בשנה לחו"ל,
"אבל עם כל הפינוקים חלום אחד עוד לא הגשמתי - ללמוד באוניברסיטה אימון אישי עסקי". לדבריה, הרבה פעמים היא נפגשת עם נשים "שחסרה להן מודעות איך להתנהל מבחינה חברתית, עסקית ומשפחתית. אני נהנית לתת להן הדרכה מקצועית".
בניגוד לשאר הנשים המבוססות שהתראיינו לכתבה, לפחות מבחינה חיצונית בדוי נותרה נאמנה למסורת. "אני אשה דתייה ומאמינה באלוהים. הלבוש שלי מחזק ומקדם אותי. אני מקבלת את האנשים כמו שהם, אחרים צריכים לקבל אותי כמו שאני ובלי תנאים".
לפנייה לכתב/ת 
