החוק לגימוד בית המשפט העליון

תזכיר הצעת החוק של שר המשפטים, יעקב נאמן, משקף אינטרס פוליטי להביא לגימוד מעמדו המוסדי של בג"ץ. בניגוד לרושם המצטייר בעיני רבים, ההיסטוריה השיפוטית והפוליטית של ישראל אינה מצביעה על משברים חוקתיים רבים, שבהם היה עימות ישיר בין הממשלה והכנסת לבין בית המשפט העליון. מצד אחד, בית המשפט העליון נזהר בדרך כלל שלא להתעמת ישירות עם הרשות המבצעת ולכבד את עצמאות הכנסת. מצד שני, ממשלות ישראל ניסו בדרך כלל שלא להגיע לעימות מוסדי ישיר כזה.

אפילו כאשר נמנעו ממשלות ישראל מיישום של החלטות בג"ץ, למשל בנושאי גיור וזכויות לקהילה הרפורמית בישראל, זה נעשה בעקיפין ועד כמה שניתן באין רואה. "המהפכה החוקתית", שעליה הצהיר בית המשפט העליון, שינתה כביכול מצב זה והביאה ל "אקטיביזם שיפוטי". גם כאן העובדות אינן תומכות כלל ועיקר במיתוס.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

גינטר גראס איבד את הבושה לשקר / דור גליק

כבוד להיות פרסונה נון גראטה / איל מגד

לפעילות של בית המשפט העליון, ובמיוחד בשבתו כבג"ץ, היו שני היבטים. בכל האמור לפרשנות שיפוטית, אכן בית המשפט הרחיב מאוד את היקף השפעתו באמצעות פרשנות משפטית רחבה ונועזת, לפרקים נועזת מדי. הדבר נעשה נוכח מפה מפלגתית קיטובית ומפוררת ושקיעת המפלגות כמנגנונים מפקחים בחברה הישראלית. נוכח הנסיגה המשמעותית בכוחן של המפלגות המובילות, במיוחד מאז תחילת שנות התשעים, הרחיב בית המשפט את מעמדו המוסדי. במקביל, עלתה קרנם של עורכי דין, התרחב היקף ההתדיינויות המשפטיות והתקדם שיח של זכויות פרט.

עם זאת, בניגוד כמעט ברור לאותו אקטיביזם פרשני היה בית המשפט העליון פסיבי מאוד בהיבטים השוואתיים בפסילת חוקים ובכל האמור למעורבות ממשית בפיקוח על השליטה הישראלית בשטחי הגדה המערבית. אם הקריטריון הוא פסילת חוקים, הרי בהשוואה לארה"ב, למספר מדינות אירופיות ולכמה מדינות אסיאתיות, בג"ץ היה מאופק יחסית. שאגתו, אם נשמעה, הייתה חמורה הרבה יותר מנשיכתו.

הקואליציה הממשלתית הנוכחית מודעת לכך היטב. לא ביטול חוקים דה פקטו מטריד אותם, אלא מעמדו המוסדי של בג"ץ. השאיפה היא לגמד במסגרת כללי המשחק הפרלמנטריים את מעמדו המוסדי של בג"ץ כטריבונאל אפשרי לעתירות של מיעוטים וארגוני זכויות אדם המזוהים בדרך כלל כ"ארגוני שמאל". אם שנות התשעים היו שנותיה של מהפכה חוקתית כביכול, הרי שנות העשור השני למאה ה-21 הן שנות מהפכת הנגד. במרכזה נמצאת לא דוקטרינה שיפוטית, גם לא רצון להגדיר מחדש אקטיביזם שיפוטי. לפנינו מאבק על עצם כוחו של בג"ץ כמוסד ציבורי.

פרשות חוק טל ופינוי מגרון הן משל משפטי לנמשל פוליטי. במקרה הראשון הטיל בג"ץ לפתחה של הקואליציה בעיה סבוכה. אלא אם תוקם ממשלה רחבה מאוד ללא מפלגות חרדיות לא תהיה ממשלה שתוכל להביא לביטול משמעותי של הסדר הפטור. בפרפראזה על אמרה מן המשפט האמריקני: "בג"ץ אמר, עכשיו נראה את הממשלה עושה". בפרשת מגרון, בית המשפט העליון לא פסל את ההסכם עקב הזדהותו עם האינטרסים הפלסטינים בשטחים. קריאת הפרוטוקולים של הדיונים ופסק הדין תלמד כי בג"ץ חשש מאוד למעמדו המוסדי ולא הסכים כי הסדר בין תושבי מגרון לבין הממשלה יביא לסיכול כמעט ודאי של פסק הדין.

לכן, הצעת החוק של נאמן אינה מיועדת להביא לצמצום יכולותיו של בג"ץ להביא לפסילת חוקים. יכולות אלו כמעט לא הוכחו עד כה. ובכל מקרה, הכנסת חופשית לחקוק ככל העולה על רוחה גם כיום, ואין צורך בחקיקה מיוחדת לשם כך. חיציו של השר והממשלה מכוונים ללבו של בית המשפט העליון לא לשאגתו. המטרה היא לשרטט גבולות שבהם היפותטית יוכל בית המשפט לפסול חוקים בשל תוכנם, אך פרקטית יהפוך לכלי שרת של הממשלה והכנסת. ממילא בתי משפט הם גופים מוגבלים ברצונם ויכולתם להביא לשינוי חברתי. הרפורמה המוצעת על ידי נאמן תגביל אותם עוד יותר.

גד ברזילי, פרופ' מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת וושינגטון

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il