לו רק גינטר גראס המשיך לשתוק
ההנחה של גינטר גראס שישראל מאיימת במתקפה גרעינית היא לא רק שערורייתית, אלא מעידה על אובדן דרך רוחני מושלם, המרתיח את הדם. האם לא ירדת נמוך מדי, מר גראס?
יש אנשים שמותר להם להעלות דברי הבל חבוטים ושחוקים, ובכל זאת יזכו שיפורסמו בעמודים הראשיים ובטורי המאמרים של כמה מעיתוני גרמניה. על אלה נמנה גינטר גראס. הוא מרשה לעצמו להופיע כמי שמבין בנושא העימות הישראלי-איראני, בעזרת כמה מילים נדושות ומרווחי שורות הנראים כרבי משמעות.
נשיא איראן הבהיר מעל במת האו"ם, ובכל הזדמנות רשמית אחרת, כי מטרתו הפוליטית היא השמדתה של מדינת ישראל. הוא הכחיש את השואה. את מתקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי הגדיר כ"מזימה משותפת של שרותי הביון האמריקניים והישראליים".
עוד בערוץ הדעות של ynet:
אני פושעת במלחמה ביוקר המחיה / נאוה לוי-זקין
החוק לגימוד בית המשפט העליון / גד ברזילי
איש המוסר גראס לא הזכיר כל זאת ולו במילה ולא היה נאמן למוטו שלו עצמו שקבע ביחס לימי נעוריו: ''מה שחייב היה להיאמר''. הכוונה כמובן לגילויו העצמי של גראס כחייל אס.אס בתום מלחמת העולם השנייה, עובדה שאותה הסתיר עד לאחרונה. עבורו, הנשיא אחמדינג'אד הוא רק ''פה גדול'', אבל לזכותו הוא מוכן לומר שהוא נושא על שכמו את גורל העם האיראני. עבור ''פה גדול'' זו בכל זאת יכולת ביצועית בלתי רגילה. מה שמקובל בעולם לקבל כהנחת עבודה ולא רק מכיוונה של ישראל, שאיראן חותרת לנשק גרעיני משלה, עבור גינטר גראס זו רק ''השערה'' שיש לראותה כ''הפחדה נסיבתית'' ללא הוכחה של ממש.
לגרסת גראס, ישראל ''תובעת'' לעצמה את זכות ''המכה המקדימה'' נגד איראן. מכאן, הוא מניח כי מדובר למעשה באיום של מתקפה גרעינית של ישראל, לא פחות מכך. הנחה זו אינה רק בגדר אבסורד מושלם, אלא שערורייתית ממש. גראס זקוק להמצאה כזו, כדי שיוכל לבסס את הטיעון המרכזי שלו: ''כוחה הגרעיני של ישראל מסכן את שלום העולם''. מכאן רואה גראס בישראל את ''מקור'' הסכנה לעולם כולו. אובדן דרך רוחני מושלם שכזה מרתיח את הדם.
באשר לגרמניה, בהגיונו הייחודי של גראס, העברת צוללות גרמניות לישראל הופכת אותנו ל''ספקים של הרשע''. ומכאן, הוא עצמו מגלם את הפציפיסט המושלם. דווקא משום כך, משום הרצון לשלום ולביטחון עולמי, אסור להתעלם מהבנת המציאות. מי מאיים על מי במזרח התיכון? ובאמת, איפה היה גינטר גראס כאשר ממשלת גרמניה אישרה העברת טנקי "ליאופרד" לעולם הערבי? כל הטיעון שהוא מעלה נראה עכשיו הזוי: הגדרתו ש''העברת הצוללות היא כעין הצהרה חלקת לשון נוספת בתהליך השילומים, הפיצויים וההתפייסות'' בין גרמניה וישראל, מעוררת לפחות תמיהה רבתי.
צביעות לשמה
גראס צריך היה להבין שכבר מזמן תם התהליך עליו הוא נסמך בביקורתו על העברת הצוללות. אבל הוא נזקק למושג "פיצויים ושילומים", המעורר מיד קונוטציות מסוימות, כדי ליצור את הגשר לביטוי הבא, שדלה כנראה משולחן בית המרזח שלו: גראס מספר לנו ששתק עד עכשיו משום ש''מוצאי ועברי, אשר אין צידוק להסרת הכתם שדבק בו", מנע ממנו עד כה "להגדיר את המציאות הזו כאמת לאמיתה ביחס למדינת ישראל''. הנה הוא השד בעדיים חדשים. מה שגראס מגדיר כ''אמת'', איננו אלא דרישה בלתי הגיונית לחלוטין מצדן של גרמניה, ישראל והעולם החופשי.
עכשיו הוא נותן עוד סיבה לשתיקתו המתמשכת עד כה, "שתיקה" שמבחינתו מציינת לכאורה הסתרת האמת: ה''עונש המצפה לכל מי שגילוי האמת (על ישראל) חשוב לו, הוא האשמה מיידית באנטישמיות''. אכן, אדם חייב להיזהר משימוש במושג "אנטישמיות" במרחב הציבורי, אבל ממתי חושש גינטר גראס מביקורת ופולמוס? מדוע התאפק ושתק עד כה? האמנם חשש מהאשמה חריפה כזו?
נראה שכן, אבל עתה, לפי גראס, הגיעה העת לדבר, מוכרחים להציג דברים באור האמת, משום שהוא ''עייף מצביעותו של המערב''. את המאבק הבינלאומי על איראן ללא נשק גרעיני הוא מכנה ''צביעותו של המערב''. גראס נמלט כאן אל מחוזות בטוחים של התאמת הדברים הקשים שלו לקו הישן של תמונת העולם האידיאית, האנטי-קפיטליסטית של השמאל הישן, כדי שלא תתקבל כמובן כאנטישמית גרידא. האם לא ירדת נמוך מדי, מר גראס? כאשר גראס דורש ממדינת ישראל שלא לפעול ולהישאר מחוברת למערב ולמדיניותו, זו צביעות לשמה.
אנו צריכים להיות אסירי תודה על כך שמר גראס זכה בפרס נובל לספרות, ולא בפרס לשלום. דין דבריו להישאר כסערה בצלוחית של מים. דובר המדינה זייברט התייחס באירוניה מושחזת לאמירותיו של מר גראס, כשהגדירן: ''זהו חופש האמנות''. כשמדובר במר גראס, ההגדרה הזו גמישה ביותר.
מנפרד לנשטיין (Manfred Lahnstein), סגן יו''ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת חיפה, יו''ר קרן צייט, לשעבר ראש הקבינט ושר האוצר בממשלת הקנצלר הלמוט שמידט.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
