שלומי שבן מדויק, מדויק מדי

רק דקות ספורות לפני ההופעה של שלומי שבן, גיליתי שהוא עומד לארח את הפייטן הירושלמי, רבי דוד מנחם. אינסטינקטיבית, נאנחתי בכבדות, והוספתי משהו בסגנון "גם הוא נפל בפיוט?". לא נורא, נוחמתי, שני שירים מתקופת גירוש ספרד, ונחזור לאריק. ולשלומי.

עוד תווים של שי להב ב-ynet:

• חמשת האלבומים הישראליים שתרצו לקנות
• קנו לעצמכם דיסק לחג - ונקו אותו מאבק
• שלמה ארצי עם הג'ינס הישן והטוב
  

אלא שבהופעה, שני השירים הפכו לארבעה. והאתנחתא שסברתי שהיא רק מס מלאכותי לפסטיבל המוזיקה היהודית "שירת הים" בתיאטרון גבעתיים, במסגרתו שובץ המופע, התגלתה כשיאו של הערב. מחמאה גדולה עבור הפייטן המרגש. אבל גם אינדיקציה לבעיה הלגמרי לא פשוטה שנתון בה כרגע שלומי שבן.

"לידתו של לשיר", שלומי שבן שר עם רבי דוד מנחם

לכאורה, שבן נמצא באחת מתקופות השיא בקריירה שלו. הוא מפוצץ אולמות בקלות, בימים שגם למלא את האוזןבר נחשב להישג. הוא גם נהנה ממעמד של קונצנזוס, כמעט בקרב כל סוג של קהל - מתל אביבים מעודכנים, שמעריכים את מפגני הזמש האופנתיים שלו, ועד לקשישי גבעתיים, שמתים על הת-כשיט. אח, איזה מתוק. תראו, תראו איך הוא משלב בין ברהמס, אבן גבירול וחרוזים ממזריים, בסגנון עדות מאיר אריאל.

שלא לדבר על הפרפורמנס. שבן מצליח להפיק מבמה מינימליסטית, שהתפאורה שלה היא פסנתר כנף בלבד, הרבה יותר ממה שכל להקת רוק ישראלית מצליחה לייצר בתום מופע רווי דם, יזע ופוזות. הוא פסנתרן וירטואוז, דובר שנון ומצליח להצחיק ולהרשים את הקהל באותה נשימה. לא פלא שהפך כבר מזמן לשפן, שכל מוזיקאי שרוצה להרים את ההופעה, שולף במהלכה. האמן האורח האולטימטיבי. מתאים לכל משבצת. קישוט אינטלקטואלי לכל מועצת. זו כבר לא סתם וועדת תרבות, זאת מפלצת.

אז הוא חכם, מתוחכם, וירטואוז, שנון, מצחיק, ורסטילי ועוד אינספור סופרלטיבים, ששבן הרוויח ביושר מוחלט. רק תואר אחד חסר לו בארסנל. משהו קטן, איזוטרי. קוראים לו, "מרגש". אותו תואר שמתעורר לפתע בכל עוזו ברגע שבו הפייטן הירושלמי הצנוע פותח גרון וממריא. בלי אובר מודעות. בלי ציניות מסרסת. בלי הכדורים הקרים שרושם דוקטור התחכמות.

 שלומי שבן מבצע את "הללויה"

ופתאום, שיר כמו "מחר בעזרת השם" לא רק מרשים, אלא חורך את הלב. שלא לדבר על הגרסה השבנית ל"הללויה" (שבן ומנחם צוחקים על כך שהאחרון לא הכיר אפילו את השיר. אבל מה זה משנה? ברגע שהוא מבצע אותו, אין ספק ש-יה', באשר הוא, מטה לפתע אוזן).

וזה נכון לא רק ל"הללויה". בכל הביצועים שלו בערב לשירי סינגר סונגרייטרים גדולים (שהונצחו באלבום "מגדל הפזמון"), שבן נשמע כמו דוגמן של איכות. הוא שר צלול וחזק, מתרגם למופת ובאופן כללי מעורר חשק ציוני עז לצפות בפניהם של ליאונרד כהן, רנדי ניומן ודילן, בשעה שהם מקשיבים לגרסאות שלו.

"בונ'ה", אומרים הקשישים היהודים הגדולים, "תקשיבו לשלוימ'ה הזה. יש וירטואוזים בתל אביב". "כן, אבל הוא מדויק מדי", אחד מהם קם ודופק את ההרמוניה. אני מהמר על דילן. "מתוחכם מדי. מתחכם מדי. שר יותר מדי נכון. אני כבר מעדיף את ההוא... איך קוראים לו, החירש, מהבאולינג".

הטרוניות האלה שלי לא משותפות, ככל הנראה, למרבית הקהל שמגיב

בהתלהבות בולטת. אחרי הכל, שבן מגיש ערב מצויין של בידור, עם מינונים נכונים ומדוייקים (שוב) של הומור ומוזיקה. אבל נדמה לי, שהיה שם עוד מישהו בתיאטרון, שהרגיש כמוני. וקוראים לו שלומי שבן. אולי זאת הכמות - המופרזת הפעם - של האירוניה העצמית: "השיר הבא עומד לשנות את חייכם מקצה לקצה", הוא מכריז בחיוך שנראה לי קצת עצוב. או קטע המעבר "הלוואי שהייתי עמוק, כמו שאני יומרני". את הקהל זה מצחיק. את שבן, לדעתי, פחות.

ואולי זאת העובדה שבמהלך 12 השנים שחלפו מאז צאת אלבום הבכורה שלו - בכולן היה מעורב ללא הרף בפעילות מוזיקלית - שבן הוציא רק אלבום אחד של שירים מקוריים, ועוד אחד של קאברים.

אפשר לטעון שזאת המציאות התרבותית הישראלית, שריבעה את שבן. שכפתה עליו להפוך מיהלום נוצץ ומבטיח ל"תרבות לעם", כדי להצליח לחיות היטב מהמוזיקה שלו. אפשר, מצד שני, להניח ששבן מסוגל להשתלב בכל כך הרבה כיוונים ולרצות כל כך הרבה קהלים, עד שהוא מתקשה ללכת אחרי האמת שלו. ואפשר פשוט לקבוע, שזו בדיוק האמת שלו. אופציה אחרונה, גם לי וגם לשבן: להפסיק לחשוב ולנתח כל כך הרבה, ולחכות ליצירה מרגשת באמת.