מי רוצה לצלוב את מל גיבסון?

ג'ו אסטרהאז בראיון ל-NBC

של מי הסרט הזה לעזאזל?

אסטרהאז (67) אולי לא מוכן להודות בכך, אבל הוא הוזמן כדי לשרת את המשימה של גיבסון - סרט המבוסס על דמות יהודה המכבי, ממש כפי שנשכר לכתוב את "אינסטינקט בסיסי" ו"נערות שעשוע" עבור פול ורהובן. וכשהכתיבה שלו נכשלת, הוא מאשים אחרים.

כשקיבל את פרס הראזי לתסריט הגרוע ביותר על "נערות שעשועים", הצביע לעבר ורהובן (עוד במאי שאינו חביב במיוחד על בני עמנו), וסיפר כי הסרט נכשל בגלל הרומן שניהל עם הכוכבת אליזבת ברקלי (בעוד שאסטרהאז מתגאה במפגש מיני משלו עם שרון סטון ב"אינסטינקט בסיסי"). אחרי שהודח מתפקידו ככותב סרט המכבים, האשים את גיבסון בכך שהפרויקט נועד רק לשקם את תדמיתו, וגם כדי "להמיר יהודים לנצרות".

מל גיבסון ורוברט דאוני ג'וניור. נוצרי ויהודי עם בעיות תדמית(צילום: mct)

אסטרהאז מתראיין ל-NBC. "הכי מטריד זה הדברים על אוקסנה"

קשה לדעת מי צודק במאבק התקשורתי המלוכלך הזה, אבל ברור מי ייצא ממנו רע במיוחד. על אף שמאחורי ההחלטה להדיח את התסריטאי מסרט המכבים עומדת חברת האחים וורנר וראשיה היהודים בארי מאייר וגרג סילברמן, אסטרהאז השתמש בתחמושת הנפיצה שעומדת לרשותו: התדמית האנטישמית של גיבסון, כפי שהוצפה ב-2004 עם סרטו "הפסיון של ישו", ושנתיים לאחר מכן בעקבות דברי הנאצה שסינן לעבר השוטר שעצר אותו בגין נהיגה בשכרות. 

אל תגעו להם בישו

מכיוון שאיני נמנה על מכריו של גיבסון (ומעולם לא נמניתי על מעריציו), יהיה יומרני מצידי לנסות לגבש פרופיל פסיכולוגי שיתאר את אישיותו, אם כי בהחלט נדמה כי מדובר באדם מתוסכל ומדוכא ומושפע מדי מאביו המפוקפק - לפחות מאז פרדתו מאשתו ואם שבעת ילדיו אחרי 26 שנים. עם זאת, ברור כי מה שהתחיל את העליהום הוא "הפסיון של ישו" - הסרט שטען את אקדח הגזענות המכוון למצחו. מאז, כל תקרית היא הזדמנות טובה ללחוץ על ההדק. נשק קטלני.

מתוך "הפסיון של ישו" מ-2004

באופן מסורתי, הקהילה היהודית השמרנית בארצות הברית סובלת ממעי רגיז והיא תרה תדיר אחר נפיחות גזעניות בציבוריות האמריקנית. אבל האף שלה נוטה להיות רגיש ייתר על המידה. היא מריחה אנטישמיות בכל מקום שלא מחניף לה ובכך הם נבדלים מכמה מחבריו היהודים הטובים של גיבסון - מהבמאי ריצ'רד דונר ועד למפיק ג'ואל סילבר - שנשארו נאמנים לו.

• "הפסיון של ישו" אנטישמי? ומה עם "The Night of The Living Jews"
• יהודים ולא מספיק רע להם: בעקבות מגנטו, הנבל הייצוגי של העם הנבחר 
  

כך גם במקרה של "הפסיון", סרט שמגולל את סיפור צליבתו של ישו - אירוע מחולל בדת הנוצרית, ומקרה רגיש מבחינת היהודים. סיפור הצליבה עמד בין הדת הישנה לזו החדשה, וחידד את העוינות בין הנוצרים ליהודים. לאורך ההיסטוריה, רבים מבני עמנו נטבחו כפעולת תגמול מאוחרת של נוצרים חפצי נקם.

ויש גם יהודים טובים. שמעון מקיריניה מגיש עזרה לישו ב"פסיון של ישו"

אך האם סרטו של גיבסון הוא בגדר פעולת תגמול שכזו? לא בהכרח. תפיסה זו נגזרת יותר מסט הערכים של הצופים ובסובלנות שלהם, מאשר הבמאי עצמו ויושרו המקצועי. חובבי הפוליטיקלי קורקט בארה"ב - יהודים ונוצרים - היו מעדיפים להשאיר את ישו בארון, אי שם בכנסיית הקבר בירושלים. אבל האם זה מחייב את גיבסון כיוצר עצמאי ונחוש? האם היוזמה הנועזת שלו לגולל מחדש את סיפור הצליבה הוא הכרזת מלחמה על היהודים?

ביחס לעיבודים קולנועיים קודמים לחייו ומותו של ישו ("The Kings of Kings" בגרסה של ססיל דה מיל מ-1927, או בזו של ניקולס ריי מ-1961, ו"Greatest Story Ever Told" של ג'ורג' סטיבנס ב-1965), "הפסיון" הוא סרט קשה, אלים וגרפי - קצת כמו "לב אמיץ" עליו זכה גיבסון באוסקר ב-1996. במקרה של "לב אמיץ" מדובר בשחזור היסטורי של מלחמת הסקוטים בכובשים האנגלים האכזרים וזה בסדר. במקרה של "הפסיון" הכובשים הם רומאים, אך היהודים משתפי פעולה ערמומיים. מכאן הרתיעה.

ישו, הסיפור המרוכך. מתוך "The Greatest Story Ever Told"

למרות הסיווג של הסרט כאנטישמי, היהודים בו אינם מוצגים כמקשה אחת. לצד הכהן קאיפאס וקהל מאמיניו שמסגיר את ישו לשלטונות, יש בין היהודים גם אנשים טובים שמעניקים לו סיוע במסע היסורים המדמם שלו. הרשעים האמיתיים הם דווקא שוביו הרומאים הסדיסטיים, שמענים אותו להנאתם ומעוררים גועל גם בקרב מבקשי רעתו של ישו בקרב היהודים. אותם אלו שגייסו את הממשל הרומאי כדי שיעשה את העבודה המלוכלכת עבורם.

הרומאים מתעללים בישו. בשביל הכיף

כך שהשאלה העיקרית שעולה מהסרט ומהתגובות הקיצוניות נגד יוצרו, היא לא האם היהודים יוצאים טוב מהסרט, אלא האם ניתן בכלל להציג כיום דמויות של יהודים באור שלילי בקולנוע? בהוליווד של היום מדובר בטאבו. האם אנחנו היהודים כל כך חלשים? האם אנחנו כל כך חסרי ביטחון שכל סרט בו מופיע נבל יהודי מסומן מיד כסרט תעמולה אנטישמי?

חוסר הסובלנות הזו שלנו, ההתגוננות התמידית שהוטמעה בנו, היא המעידה יותר מכל על שנאה עצמית. לפני שבאים בטענות לגיבסון או למאיה מורגנשטרן היהודיה (גילמה את מרי, אמו של ישו) שעמדה לצדו מול המתקפות התקשורתיות החריפות, כדאי שנגבש פרופיל פסיכולוגי לעצמנו. וכך גם אסטרהאז.

בכל זאת, לב אמיץ

התסריטאי בן ה-67, בן לנאצי נלהב מהונגריה ממנו התנער (כמו גיבסון ואביו האטון חובב הקונספירציות, גם פה אבות אכלו בוסר), מצטרף לסחף ששינה את דעתו בנוגע לגיבסון פעמים רבות בעבר. "הוא חולק את אותן דעות עם אדולף היטלר", כתב ב-2008 בספרו "Crossbearer" ("נושא הצלב"), ולאחר מכן שיבח אותו על היוזמה ליצור את סרט המכבים כ"לב אמיץ יהודי", ועכשיו הגיעה הפרשיה האחרונה.

ג'ים קבזייל הצלוב ב"הפסיון של ישו". תפילה או זוהמה?

זו לא פעם ראשונה שאסטרהאז שינה את דעתו בנוגע לסוגיות רבות - סקס, סמים ואמונה. אסטרהאז גילה את הדת הקתולית בשנים האחרונות והפך למאמין אדוק - בישו, לא בגיבסון. "בעבר חשבתי ש'הפסיון' היה תפילה ולא זוהמה אנטישמית, אבל אז הייתי עקשן ובוודאי טעיתי לגבי הרבה דברים בחיי", כתב ויישר קו עם הביקורת המקובלת נגד הסרט. זה הכי קל, ללכת עם הזרם. להצטרף להמון.

בעצם, אם נחשוב על הסיפור לעומקו, "הפסיון של ישו" מדבר על התופעה האנושית הזאת. ההמון היהודי בסרט חוטא בכך שהוא נוהר אחרי כהנים שנלחמים על בסיס השליטה שלהם מול אותו כוח חדש שמתחרה בהם - ישו. דעות אחרות מאיימות עליהם, על הנהגתם, מעמדם וכבודם, על הבלעדיות שלהם בקרב מאמיניהם.

מל גיבסון. בין יהודה המכבי ליהודה איש קריות(צילום: mct)

אם נוציא לרגע את הסרט מההקשרים הלאומיים-דתיים שלו, סיפור הצליבה הוא משל פוליטי. סיפור על המון שנסחף אחר מנהיגים כוחניים ומנוצל על ידם.

באמצעות חרמות, הלשנות והכפשות הם נאבקים במי שמעז להישאר אינדיווידואל עקשן, שנשאר נאמן לעצמו. להיות נאמן לעצמך זהו חטא רציני, ועליו צריך להענש.

עזבו את ההיבטים המיסטיים של הסיפור, מדובר בהתנהגות אנושית שחוזרת על עצמה שוב ושוב לאורך ההיסטוריה ובכל הדתות. מישו, לז'אן ד'ארק, למרטין לותר, לגלילאו, לשבתאי צבי, לרבי שניאור זלמן מלאדי, לח"כ חיים אמסלם, ועד לגינטר גראס. וכן, גם מל גיבסון עצמו. בין אם השמועות על האנטישמיות שלו נכונות, ובין אם לא...תודו, הייתם שמחים לצלוב גם אותו.