הפרעות הנשכחות של יהדות מרוקו
בתי כנסת שרופים, ספרי תורה נרמסים תחת רגליים, וגופות ברחוב - פרעות "תריתל" במרוקו פגעו ביהודים והחריבו ספריות ענק של ספרי קודש וכתבי יד נדירים. 100 שנה עברו, והאירועים הקשים כמעט נשכחו מהזכרון של העם היהודי
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- תזכרו את סבתא הניה גם אחרי יום השואה
- דתיים, מה קפצתם להגן על אייזנר?/ עינת ברזילי
- תוקפים את אייזנר - ומכוונים אלינו/ אורי אורבך
פרופ' יוסף פנטון מאוניברסיטת סורבון ו"המרכז הצרפתי למחקר בירושלים" חקר את הפרעות בספרו "תריתל" (הוצאת יד בן צבי) והוא מספר כי הרקע להתרחשותן היה חתימתו של הסולטן מולאי חאפיד על חוזה שהפך את מרוקו למדינת חסות צרפתית: "תושבי המדינה ראו במסירת השטח לשליט נוצרי בגידה, אבל מאחר שידעו כי הצרפתים חזקים יותר, החליט ההמון הערבי לפגוע דווקא ביהודים וברכושם".
וכך נאספו ב-16 באפריל 1912 מאות ערבים אל מול שכונת "מלאח" בפאס. למעשה, מלאח לא רק הייתה שם השכונה בעיר, אלא גם שם כולל
לאזורים שבהם, ורק בהם, הורשו יהודים לגור ברחבי מרוקו. "שכונה זו בפאס הייתה גדולה מאוד, והיו בה 12 אלף יהודים והיא התברכה בעושר תרבותי רב, כמו ספריית הרב שאול סררו ואוספים רבים נוספים.
"היהודים בשכונה החזיקו מעמד כשבוע, אך בסיומו ברחו לעבר שערי ארמון הסולטאן וביקשו שיחוס עליהם. מיותר לציין שהן הסולטאן והן השלטון הצרפתי לא עשו דבר כדי להגן על היהודים ו-45 מתוכם נהרגו. ישנן גם עדויות המצביעות על אונס ילדים ומכירת נערות כשפחות. לבסוף התרצה הסולטאן ודאג לכך שהיהודים יחזרו לבתיהם - שם הם גילו שכל רכושם נבזז. ספריית הרב סררו נשרפה וכן אלפי כתבי יד שהשתמרו לאורך הדורות".
תיאור זה של פרופ' פנטון זוכה לאישוש ביומן העיר פאס, שנכתב בידי שלמה כהן, שחי בתקופה זו ומתאר את הפרעות: "בתי כנסת נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם.
"ספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה, קרעו אותם והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעוברים ושבים. שברו כוסות של שמן זית לתאורה שבבתי כנסת ואת ספסלי בתי הכנסת. היהודים, מבוגרים וקטנים, ילדים ותינוקות, לא אכלו ולא שתו במשך שלושה ימים. גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהן".
לדברי פנטון, היום מקובל לחשוב שהתנועות הציוניות לא התייחסו לאירוע - אך הדבר אינו נכון. "ניתן לראות בעיתונות התקופה התבטאויות של מנהיגים ציוניים שהביעו את הזעזוע מן האירוע וראו בו סימן נוסף לכך שהגיע הזמן להקים מדינה יהודית", הוא מבהיר.
מדוע שכחנו?
ה"תריתל" נשכח כיום, ואפילו יוצאי מרוקו ברובם מתקשים להיזכר במה מדובר. בניגוד לפוגרומים שהתרחשו במדינות
אירופה, כמו בקישינב בתחילת המאה ה-20, אירוע זה אינו חקוק בזיכרון הקולקטיבי. לפרופ' פנטון יש הסבר: "השלטון הקולוניאליסטי במרוקו, שהיה אז בתחילת דרכו, היטיב בהמשך עם היהודים מבחינה כלכלית בחברה. הוא נתן להם את האפשרות לגור לא רק ב"מלאח" אלא היכן שירצו.
"בנוסף, הייתה פריחה תרבותית משמעותית, כאשר באמצעות תנועת כי"ח, יהודי מרוקו השתלבו עוד יותר מהר בהוויה הצרפתית. כל אלו גרמו לכך שבסופו של דבר אירוע זה לא נצרב בתודעה היהודית לאורך דורות. הפוגרומים באירופה היו מעין מסה מצטברת של פגיעות ביהודים ולכן זכו להשפעה רבה יותר בהמשך".
לפנייה לכתב/ת 
