שקט! דברים שאסור לנו לומר

God forbid

בימים האחרונים אני מרבה לגלגל במחשבתי את אפשרות קיומה של "חרדת אמירה". אני חושבת על האמונה שלנו שיש דברים ש"אסור לפה לאמרם", על אותם משפטים שכשמישהו מעז לבטאם בשפתיו, אנחנו מהסים אותו במהירות ובבהלה.

• הצטרפו לפייסבוק של ynet יהדות
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת תזריע מצורע
• עשינו שבת עם לירז צ'רכי - קראו
• הכל אודות אמא שלי/ טור בלתי נשכח של אריאנה מלמד
  

זה לא בגלל שהמשפטים אינם נכונים - אלא דווקא בגלל שהם נכונים, מאוד נכונים. אבל... אבל מה, אני שואלת את עצמי. למה יש אמיתות ברורות וידועות שאנו פוחדים להעלות על דל שפתינו, ומה המכנה המשותף של האמירות מעוררות החרדה הללו?

כל האומר רבי מת ידקר בחרב

המחשבות התעוררו אצלי כששבתי השבוע לעיין בסיפור תלמודי רגיש, מתוחכם ומעורר מחשבה, סיפור אחד מני רבים המתאר את שעת מותו של "רבי", הלא הוא רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה שנפטר בגליל בתחילת המאה ה-3 לספירה (כתובות קד ע"א. מתורגם מארמית)

אמרו: "כל מי שיאמר שרבי מת, ידקר בחרב".

עלתה אַמתו של רבי לגג, אמרה: "עליונים מבקשין את רבי ותחתונים מבקשין את רבי", יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים.

כיוון שראתה כמה פעמים שנכנס לבית הכסא וחלץ תפיליו והניח אותם והיה מצטער, אמרה: "יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים". ולא היו פוסקים החכמים מלבקש רחמים.

לקחה האמה כד קטן והשליכה אותו מהגג לארץ.

פסקו החכמים מבקשת הרחמים - ונחה נפשו של רבי.

הוא לא מת

בפתיחת הסיפור נפרשת בפני הקוראים החוויה הפרדוכסלית והמוכרת של "חרדת האמירה". יום מותו של רבי הגיע והחכמים מודעים לכך, שהרי אחרת לא היו קובעים: "כל מי שיאמר שרבי מת, ידקר בחרב".

הנה הפרדוכס – כדי לגרום לאנשים שלא לומר "רבי מת", אומרים החכמים בעצמם, ועוד טרם מוות "רבי מת". יתר על כן, "חרדת האמירה" מבטאת את חרדת המחשבה, את העובדה שהמחשבה על מותו של רבי מחרידה את החכמים, והנה מרוב חרדה מפני מותו הקרב, הם חווים את המוות שוב ושוב בעודו בחיים.

האם המוות הוא מלחמה?

העסקה הידועה לחכמים ולמלאך המוות (ומוכרת לנו מאגדות נוספות) קובעת שדרכו של מלאך המוות נחסמת על-ידי לימוד תורה. כל עוד החכמים לומדים תורה, מלאך המוות לא יוכל לגעת ברבי.

בהקשר זה מעניינת הבחירה לכנות את המוות "מנוחת נפש". אם המוות באמת נתפס כמנוחה לנפש, מדוע נלחמים החכמים על החיים?

במקביל לחכמים מסתובבת בביתו של רבי, הרבה יותר קרוב אליו, אמתו. אמתו של רבי כמובן לא לומדת תורה, אבל היא יודעת גם יודעת להתפלל. על-פי משנתה של האמה, המוות מתואר כמלחמה בין השמיים לבין הארץ. כולם רוצים לזכות ב"רבי", והמאבק על נשמתו מתחולל בין ה"עליונים" וה"תחתונים". בתחילת האגדה אמתו של רבי מתפללת למען ה"תחתונים".

מנהיגים מתים בסתר

תמונת חייו האחרונה של רבי כפי שהיא מצטיירת באגדה זו - קשה. רבי שוכב לבד במיטתו, שהרי תלמידי החכמים עסוקים במלחמה על חייו, והמלחמה מתנהלת מבית המדרש. גם האמה מתרחקת ממנו ועולה להתפלל על הגג למען נצחונם של חכמי בית המדרש. ורבי? כל-כך חשוב וכל-כך בודד.

האמה החומלת

אמה היא מילה עברית מיוחדת, היא מכוונת אל המשרתת וגם אל אמת היד (ולכן כשבת פרעה שולחת את אמתה לקחת את משה מתלבטים הפרשנים האם היא שלחה את ידה או את המשרתת שלה). אמתו של רבי קרובה אליו, היא היד שלו. היא מכירה אותו מחוויות החיים האינטימיות שלא מוכרות לתלמידיו, היא רואה אותו כשהוא הולך אל בית הכיסא. היא רואה את צער הקיום הגופני שבו הוא נתון ואת המתח בין התפילין לבית הכיסא (בעולם זה הסתובבו החכמים כל היום עם תפילין וחלצו אותם רק כשהלכו לבית הכיסא). האמה ראתה את סבל בית הכיסא של רבי והבינה שאינו יכול יותר, ולכן היא שינתה את תפילתה.

האמה ידעה לא רק את צערו הגופני של רבי, אלא גם את דפוסי החשיבה וההתנהגות של תלמידי החכמים. האמה ידעה שרק אם תסיח את דעתם של תלמידי החכמים מתלמודם, יוכל למלאך המוות לגאול את רבי מייסוריו.

בפעם השנייה שהאמה עולה על הגג היא שוברת כד קטן: "וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר: וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב ו-ז). צליל שבירת הכד מסיח להרף את דעתם של החכמים מתלמוד התורה, ומלאך המוות יכול להגיע אל רבי ולעשות את שלו. כך משחררת האמה את רוחו של רבי, ונותנת לעליונים לנצח במלחמה.

ואולי זה היה טקס?

אני חושבת על אפשרות פרשנית שונה ולפיה אמתו של רבי לא "סידרה" את החכמים, אלא פעלה איתם בשיתוף פעולה על-פי "פרוטוקול גסיסה" שהיה ידוע להם, אבל כבר לא מוכר לנו. לפי "פרוטוקול הגסיסה" שלהם, וכמוצהר בתחילת האגדה, כולם ידעו שהיום הוא יום מותו של רבי, אלא שכל צד עשה את חלקו בליווי הגוסס.

החכמים - הביעו את תשוקתם העזה שהמנהיג ישאר בקרבם. האמה – הייתה אחראית לבדוק ולהכיר את שלבי הגסיסה והפרידה של רבי ו"לשחרר" את נשמתו לעולמות העליונים ברגע שהיה ברור שהגוף לא יכול לשאת יותר את הנשמה. והעליונים – גם הם כיבדו את כללי הטקס, שיתפו פעולה עם הקרב ההירואי וחסר הסיכוי של התחתונים, ולקחו את נשמתו של רבי רק לאחר שהאמה שברה את הכד על המבוע. ואם כך נקרא את האגדה, נוכל גם לחשוב שרבי היה פחות בודד ברגע מותו. הוא ידע מה מתרחש, הוא ראה שהאמה עוקבת והוא, בגופו הדווה, הכריז על רגע הסיום.

ואם ידעו, אז למה פחדו לומר?

כאן באות פרשות השבוע לעזרתנו. בפרשות "תזריע-מצורע" יש עיסוק נרחב בענייני נגעים. הכהן רואה נגעים שונים בגוף, בבגדים ובבתים, הוא מכריז על נושא הנגע כטמא או טהור. ההכרזה יוצרת מציאות. אין במציאות טומאה וטהרה. טומאה וטהרה אינם מושגים מתחום הטבע אלא מתחום התרבות. אלו מושגים שאנו מכילים על המציאות, אך מרגע שאנו מכילים אותם - המציאות משתנה. האדם הטמא יוצא אל מחוץ למחנה, הבית הטמא מפורק וכך הלאה.

רעיון אנושי מתורגם למילה, והמילה הנאמרת משנה חיים. זו עוד דוגמא לכך שאנחנו מייחסים למילים כוח מאגי, כוח בורא ויוצר, זה מתחיל באמונה שאלוהים ברא את העולם במילים.

החכמים ידעו שרבי ימות באותו יום אבל הם רצו לזכות באיזה סוג של ערפל, באי-בהירות, בעיכול איטי של הידיעה. אם מה שראינו

באגדה הוא טקס מעבר מהחיים אל המוות, הוא מציע קבלת דין מדורגת: מאבק על החיים, כניעה וקבלת המוות, ואחר-כך הכרה איטית באובדן הסופי. יש רגעים שבהם אנחנו רוצים לחיות באזור דמדומים – בין לבין – רגעים אחרונים של ערפל והכחשת המציאות. הרגעים האלה כל-כך חשובים לנפש, עד שאנו רוצים "להרוג" את מי שמזרז לנו את התהליכים.

"חרדת האמירה" היא הפחד לחיות רק בממד של המציאות, ללא שריד של פנטזיה. "חרדת האמירה" היא הפחד שהמציאות תבלע אותנו כליל בכל רגע. הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, אנשים שהתמודדו עם בשורות על מחלות קשות או מוות פתאומי, מכירים את הצורך הנואש בזמן של ערפל, את המרחק הקטן והקריטי מהמציאות הצורבת. הם גם מכירים כמו את הרופא, את קרוב המשפחה או את הרב שהודיע מהר מדי, את הכעס על הערפל שנחמס ואת התחושה הפנימית ש"כל מי שיאמר יידקר בחרב".

שבת שלום.