ונזכור את כולם? לא תמיד
בעוד מל גיבסון יוזם סרט על יהודה המכבי, נשאר הקולנוע הישראלי נאמן לדמות הצבר הלוחם, והשאיר מאחור מיתוסי גבורה יהודיים מוקדמים. איך נעלמו יוסף טרומפלדור ואלכסנדר זייד מהתודעה הלאומית? שמוליק דובדבני מספק הסברים
שמם של הסרט "הפוגה" והבמאי שלו, עמרם עמר, ודאי לא אומר הרבה לקהל צופי הסרטים בארץ. והאמת - אין כל סיבה. חשיבותם היחידה טמונה בעובדה ההיסטורית, שזה היה חלוץ הסרטים שהופקו בארץ לאחר קום המדינה. הסרט הישראלי הראשון. שנת ייצור: 1950.
היתה זו יצירה זניחה בכל הנוגע לערכיה הקולנועיים: רומן רומנטי שראשיתו בקרב על ירושלים, והמשכו בסיטואציה מלודרמטית מופרכת על גבר (נסים מזרחי) הזונח את אהובתו למען אחרת. אך במידה רבה היתה זו יצירה שסימנה את מתווה הסרטים הלאומיים-הרואיים שהופקו במהלך שני העשורים הבאים.
בעקבותיה באו - רשימה חלקית בלבד - "אבן על כל מיל" שאריה להולה ביים ב-1955, "גבעה 24 אינה עונה" שייצר תורולד דיקינסון האנגלי באותה שנה, סרט הילדים "דן וסעדיה" מאת נתן אקסלרוד שנעשה ב-1956, ו"עמוד האש" בבימוי לארי פריש מ-1959. כולם הביאו סיפורים שעניינם המאבק על הקמת המדינה וגבורתם של מגני הארץ ומבצריהּ.
כך, למשל, גולל "אבן על כל מיל" (שעל פי המובא בלקסיקון הקולנוע הישראלי של מאיר שניצר – נעלמו עקבותיו) את סיפורו של נהג משאית, בגילומו של יוסי ידין, המשתתף באחת השיירות שפרצו את המצור לירושלים. "דן (קישוט) וסעדיה (פנצ'ה)" סיפק את קורותיהם של שני ילדי הפנימייה שבכותרת, אשכנזי ומזרחי, המסייעים למבוגרים במלחמתם בערבים.
בראש הגבעה
המשמעותי ביותר מבין הסרטים הללו היה "גבעה 24" - השם העניק את השראתו לסרטו המיתולוגי של אסי דיין "גבעת חלפון אינה עונה" - שלצורכי הפקתו הובא ארצה מאנגליה הבמאי דיקינסון, מי שקודם לכן ביים את הגרסה הראשונה של מלודרמת המתח "לאור העששית" ("Gaslight") בכיכובו של אנטון וולברוק.
היה זה סרט לא שגרתי בנוף הקולנוע הישראלי הצעיר. הפקת ענק במונחי אותם ימים (תקציבו של הסרט עמד על כ-400 אלף דולר), שכללה סצינות קרב מרשימות ושחזורים הסטורים, בהם פינוי היישוב היהודי מירושלים העתיקה.
מתוך "גבעה 24 אינה עונה"
העלילה עצמה הורכבה מארבע אפיזודות שבמרכז כל אחת מהן סיפורו של לוחם שהקריב את חייו במערכה על גבעה אסטרטגית בסביבות ירושלים, במהלך מלחמת העצמאות: מתנדב אירי, תייר יהודי-אמריקאי, צבר (בגילומו של אריק לביא), וצעירה תימנייה (הרקדנית מרגלית עובד). חיה הררית, שהמריאה משם לטובת קריירה הוליוודית (ע"ע "בן חור"), הופיעה בתפקיד לוחמת פלמ"ח אמיצה. דגל ישראל שאוחזת אחת הדמויות המתות בידה מהווה הוכחה ניצחת לכיבוש הישראלי של היעד.
סרט זה, כמו עמיתיו שצוינו לעיל, אופיין בלהט פטריוטי, פיאור אתוס ההקרבה, ומלחמתה של המדינה-שזה-עתה-הוקמה על קיומה. הרטוריקה הקולנועית של הסרטים הללו יכולה, ממרחק הזמן, להיראות מיושנת ואף מעט נלעגת – אך מדובר במסמכים היסטוריים ששיקפו את רוח התקופה וערכיהּ. מי שציפה אז, והיום, לעיצוב מורכב של דמויות ולייצוגים שאינם סטריאוטיפיים, מחפש את מה שהסרטים הללו לא התיימרו כלל לספק, ובצדק.
גיבורים? רק צברים
העובדה המעניינת היא, שייצוגי הגבורה היהודית בשני העשורים הראשונים של המדינה נסבו סביב דימויי הלוחם הצבר. סיפורים בעלי משמעות מיתית מהעבר היהודי הרחוק לא נצפו בקולנוע הישראלי, כאז כן היום ("מלך של קבצנים" שביים אורי פסטר ב-2007 על לוחמים יהודים בימי הפוגרומים באירופה הוא קוריוז המעיד על הכלל).
"מלך של קבצנים". קוריוז שאינו מעיד על הכלל
מעשה הקרב בתל חי, דרך משל, מעולם לא סופר בסרט ישראלי עלילתי באורך מלא, וכך גם קורותיהם של השומר אלכסנדר זייד (שסיפור דמיוני על גניבת פסלו דווקא מופיע בקומדיה הקצרה והמשעשעת של יפתח חוצב, "חצי טון ברונזה"), ושרה גיבורת ניל"י.
שלא לדבר על אוניית המעפילים "אקסודוס" ומעלליו של צ'ארלס אורד וינגייט ("הידיד") ופלוגות הלילה שהקים. אמנם סיפור ההעפלה אכן הובא לאקרנים, כמו גם פרשת חייו של הקולונל "מיקי" מרכוס; אבל מדובר היה בהפקות אמריקאיות גרנדיוזיות שצולמו בארץ ("אקסודוס" ו"הטל צל ענק", בהתאמה), ולא בסרטים ישראליים.
"הטל צל ענק". קירק דגלאס בשירות הציונות
דברים דומים תקפים גם בכל הנוגע לעבר הרחוק יותר. רק לאחרונה דווח כי חברת וורנר החליטה להקפיא את הפרויקט השנוי במחלוקת של מל גיבסון – סרט על גבורת המכבים, מעין גרסת חנוכה של "לב אמיץ". מעניין, שדווקא שחקן-במאי-מפיק מעורער בנפשו שנתפס בעבר באמירות אנטישמיות, הוא שהתכוון לביים, ואולי אף לככב בפרויקט הדגל של העם היהודי.
לכאורה, ניתן לטעון שסיבות תקציביות הן שמנעו הפקתם של סיפורי גבורה תקופתיים נוסח הקרב בתל חי, או אפוסים היסטוריים דוגמת מרד החשמונאים. אך עיון ברשימת הסרטים הישראליים שהופקו באותה תקופה, מגלה ההיפך.
כך, ב"מעל החורבות" שהפיק וביים נתן אקסלרוד (יחד עם אלפרד וולף) ב-1938, לפי ספרו של צבי ליברמן שאף תיסרט – מובא סיפור המרד ברומאים וחורבן בית שני בתוך סיפור מסגרת העוסק בהבאתם של ילדים-ניצולי שואה מאירופה לארץ ישראל (שחקני קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב גילמו בסרט זה את הלגיונרים הרומאים).
נכון הוא, שהניסיון החלוצי הזה לצלם בארץ אפוס היסטורי לא צלח, אך לאו דווקא מסיבות כלכליות. סביר יותר, כפי שמעיד גם הסיפור העוטף את עלילת "מעל החורבות", שהקולנוע הציוני ביקש, בעיקר, להיות אקטואלי, ולעסוק במאבקי ההווה במקום במעשי הגבורה מהעבר. להבדיל, למשל, מהקולנוע הסובייטי ששימש לו מודל ואשר נדרש לסיפורי העבר למטרות פוליטיות ברורות.
עובדה – באותה שנה בה ביים אקסלרוד את סרטו, ייצר סרגי אייזנשטיין הרוסי את "אלכסנדר נייבסקי", סיפור מאבקו של הנסיך בן המאה ה-13 בפולשים הטבטוניים ששימש אלגוריה למצב המתקדר באירופה של אותה תקופה.
מיתוסים נופלים
הקשריו התעמולתיים של הקולנוע הישראלי הצעיר, ותלותו במפיקים זרים שביקשו להביא את סיפורה של המדינה היהודית הישנה-חדשה (מרבית הסרטים שנוצרו כאן בשנות החמישים הינם דוברי אנגלית) – הביאו להעדפתה אז של האקטואליה על פני סיפורי העבר. ואילו הניסיון לספר היום את מעשי הגבורה של העבר, עלול למצוא עצמו נעדר רלוונטיות. שכן חוקרים והיסטוריונים חדשים מוססו זה מכבר את המיתוסים הכרוכים בטרומפלדור, משפחת אהרונסון וכיו"ב.
הטריילר של "הירושה"
היעדרה של מסורת אסתטית של שחזור העבר בקולנוע הישראלי (ויעיד על כך, בין השאר, כישלונם של "הירושה" בכיכובם של אבי טולדנו ויעל אבקסיס משנת 1992, ו"מרקו פולו" שביים רפי בוקאי המנוח ב-1996) – אף היא יש בה כדי להסביר את נטייתם של יוצרים מקומיים להעדפת ההווה.
ובכל זאת, הצלחתו הביקורתית והמסחרית של "גיא אוני", שביים אשתקד דן וולמן לפי ספרה של שולמית לפיד, עשויה (אולי) לסמן את ראשיתו של מהלך אל העבר הציוני, אל המיתוסים שנוצקו בו, ואל בחינה מחודשת שלו ושל הדרך בה יש להציגו. ולו מבחינה זו, אין סיבה שהקולנוע הישראלי יהיה שונה משאר עמיתיו באירופה, אמריקה ואסיה.
.jpg_a.jpg "צילום רפרודוקציה: זיו ריינשטיין")
