.JPG "צילום: נועם מושקוביץ וגיל יוחנן")
עדיף להיות אלמנה. "רק חברה" בעוד יום קשה
צה"ל לא מודיע וקצינת הנפגעים לא מלווה. קולן כבר עייף מבכי חרישי והן רק רוצות הכרה. סיפורן של החברות השכולות שאיבדו את החבר והחלומות, וזוכות להתעלמות מוחלטת
כשבן זוגי סיים את קורס הטיס לפני מספר שנים, חששתי מאוד. חששתי ממה שיכול לקרות, מהגרוע מכול. הכרתי את הסיכונים, ומאחר שהייתי בעצמי קצינת נפגעים, הכרתי מקרוב את התחום. ככל שזה יישמע מעוות לחלקכם, חששתי שאם חס וחלילה יקרה לו משהו, אני אשאר "חברה שכולה". חברה שכולה היא בעצם כלום.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
הן לא אחיות שכולות, גם לא אמהות, הן לא שכלו את בעלן, אלא "רק" את בן זוגן. זו הייתה אהבתן הראשונה או השנייה. הם הכירו עוד בבית הספר, כבר כמעט חמש שנים שהם ביחד, בן הזוג שאיתו חלקו את המחשבות, החלומות לגבי העתיד, הפנטזיות על שלושה ילדים וגינה.
איתו תכננו את הטיול שאחרי הצבא, ועוד הרבה תכנונים לחיים. אך ביום שחור אחד, הן שמעו שאהוב לִבּן נהרג. מאותו רגע, הן הפכו ל"רק" חברות.
צה"ל לא מוסר לחברות את הבשורה המרה ולא מודיע להן שחייהן השתנו מעתה. הן "רק" חברות, ולכן אף קצינת נפגעים לא תלווה אותה בהלוויה, אף אחד לא יאשר לה לקבל חופשה מהצבא כדי להגיע לשבעה ואף אחד גם לא יזמין אותה לטקסי האזכרה והזיכרון. הן גם לא יוכלו לבכות ולהתפרק. "כל החיים עוד לפנייך" ו"מזל שלא התחתנתם" אלו משפטים שהן רגילות לשמוע.
ואף אחד לא מבין אותן. לעולם לא נוכל להבין את הכאב העצום של אובדן החבר, ואיתו החלומות, הנעורים והתמימות. הן לבד. אנחנו לא מכירים בהן. החֶברה בוכה עם האם השכולה והאלמנה, אך לא עם החברה שאיבדה את אהבתה, כי היא "רק" חברה.
אנחנו לא כותבים עליהן בעיתון, לא עושים עליהן סרטים ולא מובילים חוקים שיקדמו את ההכרה בהן. גם מחקר שמראה שאין הבדלים כמעט בין אלמנות לחברות זוכה להתעלמות. הן הרי רק חברות.
הן לא רוצות כסף, הן רק רוצות הכרה. שלא נאמר להן שהן רק חברות, הן רוצות שגם להן נודיע שבן הזוג
נהרג, שנכיר בהן. כמעט לכולנו היה בן זוג שאיתו גרנו עוד לפני החתונה, אך הממסד בישראל אינו מכיר בקשר כזה ופתאום גם אנחנו כבר לא.
הן לעולם לא יצעקו כי קולן כבר עייף מבכי חרישי. הן לעולם לא יחזרו להיות מה שהן היו. המעט שהן מבקשות הוא שנכיר בהן, שנתייחס אליהן. עבורנו זהו עוד יום זיכרון שבו נזיל דמעה כשתישמע הצפירה, אך עבור החברות, זה יום קשה נוסף, יום בלעדיו.
נטע לוי, קצינת נפגעים במילואים. סטודנטית שנה ג' לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר. עורכת מחקר על אי הכרה בחברות של חללי צה"ל.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
