"קוד שמור": אקשן, זה כל הסיפור
סרטו החדש של בועז יכין "קוד שמור" גדוש בסצינות אקשן אפקטיביות ומעוררות. העובדה השולית שאין עלילה סבירה שתחבר בינהן אינה פוגעת בהנאה
האם מוקדם מדי להכריז עם מותה של האקספוזיציה בקולנוע? כנראה שכן, ובכל זאת ביותר מדי סרטי פעולה והרפתקאות מהתקופה האחרונה נראה שהחליטו לוותר עליה. במקום פתיחה המכינה את הקרקע, מציגה את הדמויות ומביאה אותנו אל הקונפליקט, הוויתור על האקספוזיציה משליך אותנו לתוך קלחת האקשן. נראה שההחלטה לעשות זאת נובעת מחרדה עמוקה מפני הקהל שימאס בסרט אם לא יקבל הזרקת אדרנלין ב- 2-3 דקות הראשונות. לעזאזל ההיגיון העלילתי ופיתוח הדמויות המחושב.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
היבט מעניין נוסף המשלים נטייה זו הוא הגודש ההיסטרי של מעברים בין נקודות זמן שונות בפתיחה של הסרטים. ב"מועדון קרב" (1999) הגיבור בעל התודעה המעורערת הכניס אותנו לרצף אסוציאטיבי הזוי שכלל איום באקדח, מגדלים שעומדים לקרוס, גברים עם שדיים, ותנועה בתוך קטלוג של איקאה. שם זה היה מוצדק ומבריק. אך מה לגבי סרטי פעולה "פשוטים" שפונים באופן מובהק לקהל הרחב. מדוע "ג'ון קרטר" היה צריך לעבור בעשר הדקות הראשונות שלו בין שלוש נקודות זמן שונות (בשני כוכבים שונים) מבלי שלצופים יש מושג ירוק מה בעצם מתרחש?
לא שומר על רצף
ב"קוד שמור" ("Safe")', סרטו החדש של הבמאי והתסריטאי בועז יכין, יש מהלך פתיחה דומה. בחמש הדקות הראשונות אנו עוברים מ-מיי (קתרין צ'אן), ילדה סינית בת 11 הבורחת מרודפיה ברכבת התחתית, לאירוע שהתרחש שעה לפני כן, ובו מאפיונר רוסי ניסה לשלוף ממנה רצף מספרים סודי. ומשם קופצים לאירועים שהתרחשו שנה קודם לכן בסין, כשהילדה הסופר מחוננת במתמטיקה נחטפה על ידי מאפיה סינית בכדי לשמש כמחשב אנושי בעסקי הפשע שלהם בארצות הברית.
גם הצגתו של הגיבור שאמור להציל את הילדה מוזרה למדי. אומנם רצף האירועים המוצג הוא ליניארי אך הקשרים בין חלקיו מקוטעים באופן תמוה. לוק רייט (ג'ייסון סטיית'אם) הוא מתאבק שמוצג רגע לפני קרב, ואז מיד לאחריו בבית חולים בו היריב מאושפז. את הקרב עצמו לא ראינו, אך את המשפחה של היריב הזועמת על הגיבור דווקא כן. הוא אמור היה להפסיד את הקרב למען רווחי ההימורים של המאפיה הרוסית, אך מכה אחת יותר מדי כמעט והרגה את יריבו.
אנו עוברים לנקמה של המאפיונרים הרוסים המחסלים את אשתו (שגם אותה מעולם לא ראינו) ולעונש המוזר שהם גוזרים עליו: הוא יהיה חסר רכוש ובית, נע ונד ברחובות, וכל אדם שאיתו הוא יצור קשר, גם אם זה קבצן שלו הוא ייתן את נעליו, יחוסל. נראה שלמאפיה הרוסית בארה"ב יש יותר מדי כוח אדם, וזמן פנוי שיכול לאפשר להם נקמה המחייבת מעקב צמוד ומתמיד, ונכונות להסתבך בחיסולים מיותרים.
הניסיון לעצב את הדמות כגיבור טראגי בעל נפח דתי, גובר על כל היגיון עלילתי. אך מה שמוזר עוד יותר הוא שבהמשך מתגלים פרטים על עברו של רייט (סוכן על ביחידת עילית וכו') שהופכים את הפתיחה ללא הגיונית. לא ברור מדוע הוא לא חיסל את אלו שרצחו את אשתו, או נדד ברחובות במשך שנים כשהוא חסר כל וחסר אונים. כאילו שני תסריטים ושתי דמויות התערבבו יחד מבלי שמישהו שם לב לזה במהלך הצילומים.
אקשן אפקטיבי
החדשות הטובות למעריציו של סטיית'אם הן שאחרי חצי השעה הראשונה של הסרט כל זה כבר לא כל כך משנה. כשרייט מציל בפעם הראשונה את מיי מהרודפים אחריה (המאפיה הרוסית והסינית), היא "מצילה אותו" (כך הוא חוזר ואומר לה), והוא חוזר, כבמטה קסם, להיות סוכן העל שלא ידענו שהוא היה. הילדה מחזיקה בראשה רצף מספרים סודי וחשוב ביותר, וכולם רוצים אותו.
מהצד של לוק, הוא מביא איתו עבר (נוסף) שקשור ליחידת עילית שפעלה בניו יורק שלאחר נפילת המגדלים, ורקע (שאף פעם לא מוסבר) שבו הוא חשף את השחיתות של הקולגות שלו. בקיצור, כל העולם ואחותו רודפים אחרי הגבר השרירי והילדה הסינית.
הבלגן שנוצר כולל סצנות פרועות של מרדפים מרובי יריות ומכות שבמהלכם סטיית'אם מחסל מספר לא מבוטל של מאפיונרים.
כמויות הקטל עולות בקנה אחד עם הסטנדרטים המקובלים בסרטי אקשן אסייתיים - מופרך מבחינה עלילתית, אך מספק את מי שנהנה מאקטים שכאלו. בועז יכין, שלא זכה להצלחה משמעותית מאז "לזכור את הטיטאנים" (2000), נראה נחוש להזכיר את ערכו כבמאי מסחרי.
הוא מביים אקשן בהתאם לאסכולת פול גרינגראס - חיתוך אולטרה מהיר ומצלמה רועדת - אך עושה זאת במיומנות ראויה לציון. ברגעים אפקטיביים במיוחד המצלמה ממוקמת קרוב לדמות ומגבילה את שדה הראיה של הצופים. האקט האלים הפורץ באופן לא צפוי לתוך הפריים מקנה תחושה מיידית ואינטנסיבית. כסרט אקשן נטול הגיון עלילתי הוא בהחלט עושה את העבודה.
