צדק עכשיו לגבעת האולפנה

בחנוכה 1996 רצחו מחבלים את איטה ואפרים צור בירי מן המארב. אפרים, הילד הצעיר שלא זכה להגיע לגיל 12, ואמו איטה נרצחו כחלק ממאבק הדמים הארוך של העם היהודי השב לארצו. כתגובה לרצח החליטה ממשלת נתניהו הראשונה להקים שכונה חדשה בגבעת ארטיס שלימים תיקרא גבעת האולפנה. בג"ץ דורש להרוס עד ליום שלישי הקרוב, אחד במאי, חמישה מבנים בשכונה זו שבהם גרות כ-35 משפחות עם יותר מ-100 ילדים.

סביב נושא הבעלות על הקרקע של השכונה התנהלו לא מעט דיונים משפטיים. האלמן והאב השכול יואל צור ומתיישבי בית אל חוזרים וטוענים שרכשו את הקרקע כדת וכדין, אולם לא השלימו את תהליך הרישום של הרכישה על פי בקשת נציגי הממשלה. לטענת ארגון השמאל "יש דין", שעתר בשם בעלי הקרקע הערבים, הקרקע מעולם לא נמכרה ולכן יש להחזירה לבעליה הערבים.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

בממשלת "אל תשאל", כל ביקורת היא בגידה / זיו לנצ'נר

מי באמת סובל ביהודה ושומרון? לקחי המילואים / יניב בלומנפלד

רצח האם והבן על ידי המחבלים הפלסטינים, וכן המתנחלים מקימי השכונה החדשה מצד אחד, ופעילי השמאל של "יש דין" מהצד השני - מדגישים את האיוולת של הדיון המשפטי. ההליך המשפטי הוא הדבר האחרון המעניין את הצדדים. ויכוח משפטי "רגיל" בנושא בעלות על קרקע ותקפותה של מכירה היה מתנהל בבית משפט ולא בבג"ץ. גופים פוליטיים מימין ומשמאל כמובן לא היו מעורבים בדיון משפטי מסוג זה, ורצח שפל של אם ובנה לא היה עומד ביסוד הדיון המשפטי.

הוויכוח האמיתי הוא סביב השאלה הפוליטית היסודית בחברה הישראלית: הלגיטימיות של השלטון היהודי ביהודה ושומרון. הטענות המשפטיות הן אצטלה צדקנית לניסיון הפוליטי לעצור את ההתיישבות ביהודה ושומרון. כמו כל שאלה פוליטית מובהקת שכזו, מקומה הראוי הוא בכנסת, בציבור ובעיתונות ולא בבג"ץ.

ודאי לא מקרה הוא שדו"ח המאחזים המפורסם של טליה ששון נכתב על ידי מי שראתה את ביתה הפוליטי במפלגת מרצ לאחר פרישתה מהפרקליטות. התאווה הבלתי מרוסנת של הפרקליטות ובג"ץ להכריע את השאלות הפוליטיות באמצעים משפטיים, היא הסיבה המרכזית לירידה הדרמטית באמון הציבור במוסדות אלו. התחושה של הישראלי הממוצע שאינו חבר מרצ או "יש דין" היא שאפילו גואל האדמות האגדי יהושע חנקין לא היה צולח את הפרקליטות והבג"ץ אם היה נאלץ לעמוד בפניהם בשנות השלושים של המאה הקודמת.

האכיפה הסלקטיבית והאלימה של החוק דווקא על המתיישבים ביהודה ובשומרון בכלל ובשכונת האולפנה בפרט זועקת לשמיים. סוד גלוי הוא שהמדינה אינה אוכפת את חוקי התכנון והבנייה על המגזר הערבי בתוך ישראל וביהודה ושומרון. כל החולף על פני בתי המידות הפזורים ללא כל תכנון במשולש מבחין בכך מיד, כשם שניתן לראות זאת במקבצי הפחונים והמבנים הבדואיים הפזורים בכל רחבי הנגב.

ההריסה היא החלופה היחידה המוצעת על-ידי הפרקליטות ובג"ץ לבעיית הקרקעות בשכונת האולפנה, במגרון ובשאר המקומות. גם אם אכן היה ברור כי מדובר כאן בקרקע פרטית גזולה, ניתן היה להציע חלופות רבות על מנת למנוע את הגירוש האכזרי של אנשים מביתם. ניתן להציע פיצוי כספי גבוה לקרקע, ניתן להציע קרקע חלופית ועוד חלופות יצירתיות אחרות. אולם מאחר שהנושא אינו משפטי אלא פוליטי, אין נכונות להסתפק בפתרון שאינו הריסה וגירוש.

מדינת ישראל בגיבוי מערכת הפרקליטות והבג"ץ אישרה את הפגיעה החמורה ביותר בזכויות האזרח והקניין בישראל, בגירוש חסר התכלית מגוש קטיף. כל שאלות המוסר, הקניין הפרטי, אי קיומם של מגורים חלופיים למפונים ושאר העוולות הקשות הללו נדחו מפני הרצון הפוליטי לפנות את רצועת עזה. טוב יעשו הפרקליטות ושופטי בג"ץ אם יזכרו עוולות אלו בבואם לדון בגירושם של יותר ממאה תושבים נאמנים מביתם בארץ ישראל.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il