האם אנו באמת שומרים על "לא תגנוב"?

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• קרב סרטונים: מעמד הר סיני - היה או לא היה?
• מגילת רות - בלי סוף: מסע הייסורים אל הגיור 
  

התשובה שאני נותן היא פשוטה מאוד: בהר סיני לא קיבלנו מצוות, קיבלנו את "המצווה". בהר סיני קיבלנו את עצם מהותה של המצווה, ואת הכרחיותה בחיינו.

בהר סיני קיבלנו את האקסיומה "לא ניתן לקיים חיים אנושיים ראויים ללא 'מצווה'". לא לחינם נחרטו על לוחות האבן ציוויים שחלקים נכבדים מהאנושות מקבלים אותם גם בלאו הכי (לפחות את רובם). כאילו לומר לנו, גם אם אתם חושבים שאתם יכולים לחוקק את חוקיכם, לעצב את המוסר שלכם, אתם טועים, המוסר והחוקים שלכם יהיו בעלי אפקט חלש מאוד אל נוכח טבעו המאתגר של המין האנושי.

לא תגנוב את העירייה

אתן כמה דוגמאות, ולא אלך אל הכיוון הבנאלי של אומות מתוחכמות שהמוסר שלהם קרס אל חור שחור אחד גדול, כמו גרמניה הנאצית. לא אלך לכיוונים הללו, אבחר דווקא בדוגמאות יום יומיות.

כמה פעמים בבואנו לחנות, אנחנו הדתיים והחילוניים, מפחדים מהפקח שלא ירשום לנו דוח ולא מהציווי של "לא תגנוב", שאוסר עלינו לגנוב גם את הרשות המקומית? כמה פעמים אנו עוקפים בתור? גונבים את הנתיב בדרך המהירה, נדחפים, כאן או שם? עוברים ב"מסלול הירוק" בשדה התעופה, כשהיינו צריכים לעבור ב"אדום" ולשלם כמה שקלים של מכס? כן, זה כלול ב"לא תגנוב".

כמה פעמים היינו אדישים לאלימות, כמו זו של ההפגנות כלפי ה"מסתננים", וכמה מאיתנו אולי אפילו ליבו את האש (מבלי לחשוב על התוצאות). מה עם "לא תרצח"? וזהירות בדרכים לא קשורה לצו של "לא תרצח"?

וחגיגת הקניות המפורזת, והמותגים - מה עם "לא תחמוד"? שלא לדבר על "לא תנאף"... האם לא נצמדנו להגדרות ההלכתיות, אבל איבדנו את המהות של הציווי?

שומרים את מה שהתרגלנו אליו

בקיצור, "מתן תורה" רלוונטי גם לשומרי המצוות. את מה אנו שומרים? את המצוות שאנו רגילים אליהן, את אלה שנוח לנו איתן. האם אנו נותנים לציווי לחדור את השריון שלנו גם במקומות שזה פחות נוח לנו?

האם אנו רגילים לשמור את ההלכה, כמו שכל אדם באשר הוא רגיל לשמור את הקוד האתי שאליו הורגל ועליו חונך, או שמא אנו פוגשים את הציווי גם במקומות הלא-נוחים שלנו? הרי שמירת השבת ההלכתית, למשל, אליה הורגלנו, הופכת לטבע שני. את המצווה אנו פוגשים דווקא באזור הקונפליקט, באזור הפחות נוח לנו.

בעיניי, זו מהותו של האירוע המכונן המכונה "מתן תורה". ההתמסרות של עם אל ציווי חיצוני, גם כשהוא לא מתיישב עם אזורי הנוחות שלו. ודווקא בהם.

אחד הציוויים שלא מופיע ישירות בעשרת הדברות, אך לדעת רבי עקיבא זהו דווקא הכלל הגדול שבתורה הוא: "ואהבת לרעך כמוך". ושוב, אין לנו

בעיה לאהוב את החבר, בתנאי שהוא חושב כמונו, מתלבש כמונו, מצביע פוליטית כמונו, הולך לאותו בית-כנסת או לפחות משתייך לאותו סקטור. כל מי שיוצא מהרשימה האמורה, הוא כבר לא כל-כך "רעך". האם אנו מקיימים את הכלל הגדול הזה כשהוא נוח לנו, או גם כשהוא מנוגד לנטיות הטבעיות שלנו?

ואם אני חושב על זה, זאת המצווה שרוחה מרחפת על פני ובתוך עשרת הדברות, שנחיצותה כל-כך זועקת לשמים: "ואהבת לרעך כמוך". שהרי לא נצליח להיות חברה אחת, כשאנו כה משוסעים וכה כועסים וביקורתיים. כאן ממש בולט לעין שרק הציווי יושיע אותנו. זה לא יגיע בצורה זורמת ואינטואיטיבית. רק הציווי הדורש מאיתנו אהוב כל אחד, הוא אולי זה שידביק אותנו באמת לחברה אחת.