לייק במקום סימניה: סופרים ברשת
מהפכות פוליטיות הוא כבר הפיץ, אך האם הפייסבוק עתיד לשנות גם את פני הספרות העברית? מספר כותבים מרכזיים ברשת החברתית שהתייאשו מהספר המודפס, או דווקא מיחלים לאחד כזה, מציעים אלטרנטיבה לספרי השירה, הפרוזה - ומה שביניהם
הפייסבוק חצה כבר מזמן את מטרתו המקורית כרשת חברתית גרידא, וכיום הוא משמש עסקים רבים ככלי שיווקי מן המעלה הראשונה. במרקם המתעתע הזה של פלטפורמה חברתית ושיווקית גם יחד, צומחת בתקופה האחרונה מגמה חדשה: כותבים מוכרים ואלמונים כאחד, אשר משתמשים בפייסבוק כבמה להצגת יצירותיהם. הם מפרסמים יצירות שכבר ראו אור, סקיצות, שירים וסיפורים בתהליך עבודה וכן הלאה. הפייסבוק, אם כן, הוא המגירה המטפורית של המאה ה-21, ולכבוד שבוע הספר ביקשנו לבחון את התופעה ולנסות להבין מה מניע כותבים להשתמש במרווח המקוון כפלטפורמה יצירתית, והאם הוא מהווה אלטרנטיבה למצב הבעייתי בו נמצא שוק הספרים הישראלי.
איריס אליה-כהן פרסמה לפני כשנתיים את הרומן "מכתוב", שזכה בפרסים ולאהדת הקהל והביקורת. אליה-כהן מפרסמת בדף הפייסבוק שלה שירים קצרים לילדים ומבוגרים, פרוזה שירית, אנקדוטות על חיי משפחה וקטעי סאטירה ומערכונים שכתבה במהלך השנים. לטענתה, עד לפני שנה וחצי "הייתי עסוקה בלכעוס על הילדים שלי, שמכלים את זמנם בפייסבוק, וכיום אני מוצאת את עצמי כמעט מקדשת את המדיום הזה". כסופרת שכבר זכתה להכרה, היא מוצאת יתרונות רבים במדיום הפופולרי.
"הפייסבוק מאפשר החלפת דעות, מפגש עם אנשים מרתקים, בתוך המילייה ומחוצה לו, שהסיכוי שהייתי פוגשת בהם היה אפסי; וכן, גם יחסי ציבור זולים, הרי מספר עצום של אנשים נחשפים לשם של הספר או לשמי". לטענתה, "ככל שאתה פעיל יותר, מגיב יותר, גם בעניינים חוץ ספרותיים, האימאג' (של הכריכה, למשל) מחלחל, אפילו כסוג של שטיפת מוח, והיצירה והיוצר יוצאים מאלמוניותם, עוד לפני שנקראה ולו שורה אחת מהספר. יחד עם זאת אני מתרשמת שאנשים רוצים לקרוא 'בקטנה'. לא פואמות, לא סיפורים קצרים, בטח שלא נובלות. אלא עשר-עשרים שורות לכל היותר; מזוקקות, מתומצתות. רצוי שנונות".
נוח, מהיר וזמין
אליה כהן מוסיפה כי לעומת הבלוג, התפעול של הפייסבוק הרבה יותר נוח, מהיר וזמין. "כל אחד יכול להגיב למה שכתבת, אם אתה רוצה בכך," היא מסבירה. "החיסרון הוא שאחרי שהעלית, אתה לא יכול לערוך את הטקסט, רק למחוק אותו וגם אין לך מושג כמה אנשים קראו את מה שכתבת". על אף החסרונות, אליה-כהן משתמשת בפייסבוק על מנת לקרב קוראים רבים ליצירתה בכללותה ועושה זאת באופן עצמאי, ללא מתווכים. לפיכך, עולה השאלה האם זוהי הדרך החדשה אל לב הקוראים? האם כך יכולים כותבים אלמונים ליצור לעצמם קהל מבלי שהפנו את יצירתם לבתי ההוצאה לאור?
על שאלות אלו מנסה לענות דנית צור-אלמוג, שעבדה בעבר כמתרגמת של מדריכי הטיולים של "לונלי פלנט" ולאחרונה פתחה דף בפייסבוק תחת הכותרת: "שמונה שירי ילדים מחפשים חיים מחוץ למגירה – ניסוי פייסבוקי". צור-אלמוג נחשפה לכוחו של המדיום כאשר הקימה דף מקצועי לעסק שלה. "עד אז התייחסתי לפייסבוק בעיקר כמקום של פטפטת לא מעניינת. אבל במהלך השיווק של העסק, פתאום הבנתי את הכוח שבאפשרות להגיע בקלות לאנשים". צור-אלמוג כתבה בעבר שירים עבור זמרים ישראליים, אך יותר מכול היא אוהבת את השירים שכתבה לבתה, רותם.
"לאחרונה שאלתי את עצמי מה בעצם אני רוצה שיקרה איתם", היא מספרת, "והבנתי שאין לי באמת עניין שהם יודפסו בספר ויעלו אבק על מדף ב'סטימצקי'. אני גם לא יודעת להלחין אבל הייתי שמחה לשמוע אותם עם לחן, או לראות אותם עם איורים. המחשבות האלו התחברו לי לתחושה שבפייסבוק יש פוטנציאל להגיע לאנשים שאחרת לא יכולתי להגיע אליהם, וסקרן אותי לנסות ולראות מה יקרה אם 'אוציא אותם לאור' בפייסבוק".
התוצאה הינה דף ובו מופיעים השירים שכתבה לצד הזמנה ליצירה משותפת. "הפנטזיה שלי היא שמישהו יראה שיר ואולי ילחין אותו ויעלה סרטון לדף או יאייר אותו, ושאנשים שהשירים ימצאו חן בעיניהם יקראו ויקריאו אותם".
מי שראה בפייסבוק אלטרנטיבה אמיתית לשוק הספרים הנוכחי הוא הסופר אלכס אפשטיין, שספרו האחרון, "לקסם הבא אזדקק לכנפיים" הוכתר כספר הפייסבוק הראשון בעולם, עם חמשת-אלפים לייקים עד כה ומאות שיתופים. אפשטיין מציין כי הסיבה לפרסום בפייסבוק "קשורה למצב המחריד שאליו נקלעה הספרות בארץ, והתלות שלה בזוועה המתחוללת בשני בתי הקברות שקוראים לעצמם 'סטימצקי' ו'צומת ספרים'. ישנו בארץ קהל שמתעניין בכתיבה שלי ואין שום סיבה שלא יוכל להגיע אליה (או לכתיבה של כל יוצר לא מייניסטרמי אחר) רק כי מישהו החליט שספרים צריכים להימכר לפי משקל וכי אין להם אין זכות קיום מחוץ למבצעים".
יחד עם זאת, הוא מבהיר כי המהלך נבע גם מניסיון למתוח מעט את גבולות הספרות באמצעות המדיה הדיגיטלית. "הספר הדיגיטלי טומן בחובו יתרונות גדולים לקורא", הוא מבאר. "אך ברוב המקרים הוא מנסה לחקות את חווית הקריאה בספר מודפס - קובץ במקום עותק, חווית דפדוף, סימניות וירטואליות, מדפים וירטואליים. ביקשתי לבדוק איך תיראה 'ספרות חברתית' וליצור ספר שבו כל אחד מהקוראים יוכל לראות מי היו הקוראים האחרים שלו, מי אהב אותם סיפורים כמוהו, מי שיתף אותם סיפורים, הגיב מתחת לטקסט ועוד. ואגב, הבחירה בפורמט ה'לאו-טקי' של אלבום תמונות בפייסבוק מאפשרת חווית קריאה דיגיטלית לא רק במחשבים אלא גם בטבלטים, סמארטפונים וכולי - אפילו אם לקורא אין בכלל פרופיל פייסבוק, וכל זה בתקופה שבה בישראל עדיין אין כמעט קורא ספרים דיגיטלי אמיתי".
אפשטיין מוסיף כי "רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון, והוא החוויה המהממת (והדי משתקת) שחוויתי מיד אחרי שהספר עלה לאוויר, ובן רגע מאות אנשים החלו לקרוא אותו בזמן אמת, מסמנים לייק על סיפור אחרי סיפור". החודש ראה אור הספר גם בפורמט מודפס בהוצאת כרמל. על המהלך הכפול מספר אפשטיין כי "אני האחרון להכחיש שישנה עדיין חשיבות רבה גם לספר הרגיל, על המדפים האמיתיים של הקוראים, בחנויות ספרים דמוקרטיות, בספרייה. כך שמי שבכל זאת רוצה לקרוא את הספר בנייר יכול עתה לעשות כן".
פלטפורמה ספרותית לגיטימית
התהודה לה זכה ספרו של אפשטיין הובילה גם סופרים אחרים להשתמש בפייסבוק כפלטפורמה ספרותית לגיטימית. אחד מהם הוא הסופר יואב אלוין, שספרו "יולה" ראה אור השנה. אלוין פתח לאחרונה במיזם לרומן הפייסבוק המשותף הראשון, בו הוא מזמין את הגולשים להוסיף טקסטים שיתחברו, כך הוא מקווה, לכדי רומן. "הזמינות והקשר הבלתי אמצעי עם כל כך הרבה אנשים לא מוכרים שנקראים "חברים" הוליד את הרעיון לכתוב ביחד", הוא מסביר. "הכול עדיין בשלב הראשוני, אבל השמים של העידן החדש הם רק משוכה, ולא גבול. אם וכאשר יהיה מספיק חומר והוא יהיה טוב וראוי, אאגד אותו ליצירה אחידה וקוהרנטית."
אלוין מוסיף כי בעקבות לא מעט אנשים שהגיבו על ספרו - "קראו, נהנו והזדעזעו ואף נבהלו מהנושא שבחרתי לעסוק בו - יחסים אסורים בין אם לבנה - שאלתי את עצמי האם הסופרים חוששים ללכת עד הסוף עם הרעיונות הספרותיים שלהם שמא ייחסו את הכתוב לאוטוביוגרפיה שלהם? עד כמה יכול הסופר הישראלי להרשות לעצמו לחלוק את חופש הדמיון והיצירה עם הקוראים מבלי לדאוג להדבקה?".
אלוין מקווה שיצליח לגרום לאנשים להתאמץ קצת יותר כשהם יושבים מול המסך ו"אולי כך יתגלה הכישרון הבא שלא היה לו סיכוי להתגלות". יחד עם זאת, המיזם אינו בא כתחליף לרומן שעליו הוא עובד בימים אלו. "הייתי אומר שזהו ניסיון לבדוק את גבולות חלוקת הקשב שלי לבנאליה של הישראלי בפייסבוק, או אולי רצון פרוורטי לראות את המחשבות, הכיסופים, הפחדים, להציץ לחדרים הנעולים של הכותבים, ובמיוחד לבחון את האומץ של אלה שיעזו לקחת חלק בפרויקט".
אורן בן יוסף הוא מורה, מוזיקאי וגם בלוגר, אשר בחר להשתמש בפייסבוק כפלטפורמה לפרסום יצירותיו, ופתח בו את העמוד היצירתי: "להתעורר בקבר ולשנוא את השמיכה". לטענתו, "עם כל הביקורת המוצדקת יותר ופחות לאתר, ניתן להשתמש בו במגוון דרכים אפקטיביות וחשובות, אמנותיות, פוליטיות וחברתיות". בן יוסף ביקש "לדחוף קדימה את הגבולות שניתנו לכתיבת הסטאטוס בפייסבוק ולהשתמש באופציה בצורה שתכביד עליה באופן דרסטי על ידי כתיבה של עשרות רבות של מילים, במקום טקסט קצרצר. בדרך כלל משתמשים בפייסבוק על מנת לשתף נושאים יומיומיים, והכתיבה שלי מתעסקת לרוב גם כן בנושאים שכיחים אלו, אך אני מנסה לתאר אותם בצורה סיפורית ומורכבת יותר".
בן יוסף מוצא בכתיבה זו אלטרנטיבה של ממש, "בראש ובראשונה לבעיית הסלקציה, אותן מציבות הוצאות הספרים. בוודאי שמעלה חשובה היא אותו מעקב אחר הפידבקים להם אני זוכה", הוא מסביר, "אך לדעתי חשוב יותר הוא מתן ההזדמנות לכתוב או ליצור כל דבר אחר בקלות יחסית ובסיכון זניח. בינתיים אני נהנה ממה שיש לרשת להציע ממה שיש לרשת להציע לי מבחינת מקום לכתיבה, אך האם אני פוסל הוצאה פיזית? ההיפך הוא הנכון".
ומה על השירה
גם השירה אינה נפקדת מהפייסבוק. המשורר עדי עסיס מפרסם משיריו באתר, ומעודד את השימוש בפלטפורמה הפופולארית מתוך מטרה תרבותית ברורה. "אמנות צריכה לקרות בכל מקום שאפשר לראות, לשמוע, או לקרוא אותה. לא רק בספרים, במוזיאונים או באולמות הקונצרטים, אלא גם ברחוב, על שפת הים, ברכבת, בצידי הכבישים, בתור לפלאפל, וכמובן בפייסבוק, בטוויטר, בבלוגים".
עסיס מוסיף כי "אמנות במרחב הציבורי אינה מבטיחה דבר, ולכן עצם נוכחותה עושה אותה אלטרנטיבה למכבש הצרכנות, ולאפשרות לחוויה רגשית שאינה כרוכה בבעלות על מוצר. המוסדות המתווכים לנו אמנות, ביניהם גם הוצאות הספרים, נמצאים בקו התפר, שבין הצורך להתייחס לתוצרי האמנות כמוצר, כדי להמשיך ולקיים את עצמן כעסק רווחי, לבין המחויבות שלהן לתווך לציבור אמנות בעלת ערך.
"ספר שירה, בשל סיכוייו האפסיים להיות מוצר רווחי, נדחק לחלוטין ממחזור הדם של הוצאות הספרים המרכזיות, והברירה העומדת בפני משוררים רבים היא לממן את ספריהם בעצמם, או לפרסם שירה בכל מקום שיש קוראים, כמו למשל בפייסבוק". לטענתו, "לא ירחק היום, ויקומו הוצאות ספרים פרטיות ברשת, האמונות על מחויבות לשירה, לכותביה ולקוראיה, ויחסכו את הצורך בדפוס וברשתות השיווק וימלאו את החלל התרבותי הגדול, שהותירו הוצאות הספרים, בהתעלמותן מהשירה".
המהלך החברתי-שיתופי מעורר שאלות בנוגע לאיכות הספרותית של המגמה החדשה.
ד"ר עמרי הרצוג ממכללת "ספיר" ומבקר ספרות ב"הארץ" סבור כי מבחינת יחסי הציבור, "הפייסבוק הוא כלי מצוין, משום שהוא עוקף את המנגנונים הרוויים של הוצאות הספרים, ומאפשר הפצה של קטעים מתוך ספרים, כתיבה בתהליך וכדומה, כדי לעורר מודעות נחוצה לספר שיצא או שייצא". אולם בניגוד למה שנדמה, לטענתו "בפייסבוק כפלטפורמה לכתיבה ספרותית אין כלל ערעור על הממסד הספרותי: אדרבא, זו רק הקצנה של הרעות החולות שלו, בנות זמננו: פרסום מכל הבא ליד, בתפוצה מוגבלת ולפרק זמן קצר, שלא עובר לקטורה או עריכה מקצועית, ולכן בסופו של דבר נשאר בדרך כלל ברמה חובבנית.
"הפייסבוק הוא מטפורה מצוינת למצב השוק כיום. הדמוקרטיות של הפייסבוק היא אמנם מבטיחה, משום שבפייסבוק כל אחד יכול לכתוב; אבל ספרות מטבעה היא לא זירה דמוקרטית: יש בה תוצרים ראויים ולא-ראויים. וטשטוש ההבחנה הזו בשוק הספרותי גולש לתוך הפייסבוק, ומשחזר את האינפלציה של טקסטים ואת הזיהוי שלהם כ'ספרות'. אנשים רשאים כמובן לכתוב ככל אשר עולה על רוחם, והם אכן עושים זאת, אבל המרחק בין הצפת סיפורים בפייסבוק לבין אלטרנטיבה לשוק הספרותי, היא ארוכה".
