25 "מאמי": הפקה חדשה, פצעים ישנים
חצי יובל מאז עלתה לראשונה, אופרת הרוק "מאמי" חוזרת לבמה. הלל מיטלפונקט, שאחראי למופע הפרובוקטיבי, נזכר בימים בהם הצופים נטשו, ברגע שבו המופע הפך לקאלט ומאמין שהתכנים רלוונטים מתמיד. " גם היום יש כאן פטריוטיות מזויפת"
נובמבר 1986. ארבע שנים אחרי מלחמת לבנון ושנה לפני פרוץ האינתיפאדה, הם עלו על במת "צוותא" ונתנו לקהל בראש. "מאמי", אופרת רוק פוליטית-נשכנית שכתב הלל מיטלפונקט, צעקה בדיסטורשן עצבני את מה שאף אחד לא העז לומר עד אז בקול. עם יוסי מר חיים ואהוד בנאי, שהלחינו את הטקסטים, מיטלפונקט נגע בפצעים פתוחים וענייני טאבו שמתפוצצים גם כיום בפניה של החברה הישראלית.
"מאמי" ב"בית צבי": חיילים הוזמנו, צה"ל לא אישר
מי לא היה שם - מזי כהן, אהוד בנאי, אריה מוסקונה, יוסי אלפנט, שפי ישי. מה לא היה שם - החצרות האחוריות של החברה הישראלית, השאיפה הבלתי נשלטת לכוח, כיבוש השטחים, דת כאופיום להמונים והתאווה הבלתי מסופקת למלחמות חורמה שמובילות לחורבן.
צפו במזי כהן מבצעת את "המלחמה" בהפקה המקורית של "מאמי"
זו היתה ההפקה היקרה ביותר ש"צוותא", מעוזה של מפלגת מפ"ם והשומר הצעיר, הפיקה. הציפיות היו גבוהות וההתרסקות, שנרשמה בתחילת הדרך, היתה כואבת בהתאם. בלי הרוח הגבית של ציון ניסים, מנהלו האגדי של "צוותא", ספק אם המופע, שהסתמן כפלופ קולוסאלי, היה זוכה להזדמנות שנייה.
"לקהל המבוגר של 'צוותא' זה עשה חור באוזן", נזכר מיטלפונקט עם עלייתה של אופרת הרוק בגרסה שלישית, הפעם בבימויו של דניאל אפרת ב'בית צבי'. "רבים לא עמדו בדציבלים ופשוט עזבו באמצע. השאר, שהתרגלו לשמוע ב'צוותא' את חווה אלברשטיין, לא הבינו מה אנחנו רוצים. זה היה דיסטורשן לאוזן ולציפיות. הופענו בפני קהל שלא רצה לשמוע".
ההפקה המקורית יצאה לחל"ת. חבריה התפזרו כל אחד לענייניו. אחרי חודשיים הגיע הטלפון. ציון הציע לחזור למספר מצומצם של הרצות. "יתפוס, יופי. לא יתפוס, לפחות ניסינו", אמר בלי לדעת שההימור שלקח, יסייע להפקה להפוך לאחת מאבני הדרך המשמעותיות בהיסטוריה של היצירה הפוליטית-חברתית בישראל. "כשראינו שאין הרבה רוכשי כרטיסים ציון אמר: 'נזמין חיילים. אם זה יתפוס אצלם, הם יביאו חברים'. וזה בדיוק מה שקרה", מספר מיטלפונקט, "כשאנשים מכל הארץ התחילו להזמין כרטיסים מראש, הבנו שההצגה עשתה את שלה. מעבר לטקסטים ולמוזיקה, הצלחנו לגעת בקהל שלפני כן לא היה מגיע ל'צוותא' ובטח שלא לסאטירות פוליטיות".
בשעה שההפקה הראשונה התניעה מנועים בזכות לובשי מדים, בשבוע שעבר, כפי שפורסם ב-ynet, בצה"ל עדיין מתלבטים בשאלה האם לאפשר לחיילים לצפות בגרסת "בית צבי" הנוכחית. הנהלת "בית צבי" הודיעה בתגובה שתאפשר לחיילים כניסה חינם למופע. מיטלפונקט מצדו אמר: "יש היום דוקטרינה שמערבבת בין פטריוטיות לציונות ואין ספק שהצבא ננעל בתוכה. צריך לזכור שגורמים דתיים חזקים יותרכיום במערכת מאשר בעבר. אני כמעט בטוח שדברים שאמרנו וכתבנו בתקופה שבה עשיתי מילואים בתיאטרון צה"ל, לא היו עוברים היום".
אין ספק שהסיפור של מאמי הקפיץ לרבים את הפיוזים אז וגם כיום. במחזה, פורש מיטלפונקט דרך עיניו של כתב זוטר במקומון נידח - את סיפורה של מאמי, מלצרית במזנון דרכים בתחנת דלק בדרום, שנישאה לפועל פשוט וחסר אמצעים שיצא למילואים וחזר צמח. מתוך שאיפה לחיים טובים יותר, מאמי ובעלה הצמח מגיעים לעיר הגדולה. את מזנון תחנת הדלק מחליף פאב תל אביבי מפוקפק. שם היא נאנסת על ידי עובדי מטבח פלסטינים שסוגרים איתה חשבון על מעללי הציונות.
"מאמי יא מאמי, תפתחי את הרגליים לשבעה מדוכאים, שבעה פלסטינאים. עשרים שנות כיבוש יותר לא נמתין. בזיקפה ובזרע נגאל את פלסטין", הם שרים רגע לפני שיסבירו לה מדוע בחרו להשתמש בנשק הכיבוש הגברי האולטימטיבי: "גירשת את ילדינו בשם הדמוגרפיה, גזלת את שדותינו בשם הגיאוגרפיה, סגרת את בתי הספר בשם הפדגוגיה, קראת לנו נאצים וג'וקים מתוך דמגוגיה. נדפוק אותך מאמי יא מאמי, מתוך אידיאולוגיה". שיר האונס, שיצר סנסציה בשל הטקסט הפרובוקטיבי ונאסר לשידור ברדיו - הפך להמנון.
צפו באהוד בנאי מבצע את שיר האונס בהפקה המקורית
הוא לא היה היחיד. גם "השדות האדומים" של אהוד בנאי, שמדבר על המעגל הבלתי פוסק של קורבנות המלחמה, הצליח למסגר קווי אופי מהותיים למדינה שחיה על חרבה. "איך חלפו שנים, השבט חוזר אל השדות האדומים" - מילים שנכתבו לפני 25 שנה, לא איבדו מעצמתן ומשקפות גם כיום את ההוויה הישראלית על שבע מלחמותיה ומבצע אחד בעזה.
הטקסטים נכנסים בכל הבא ליד: נציגי ההשגחה העליונה מוצגים כפסיכוטיים פנאטיים; רופאי אליל שמבטיחים קסמים והופכים בני אדם למכונות מלחמה; השמאל הוא קבוצה מסוממת וסרטן בגוף הלאומי; הימין, הוא עדר פאשיסטי, עם
"אני מאמין שאמנות יכולה לשנות ולהזיז. שיש ביכולתה ליצור רגעים מפוכחים שישפיעו", אומר מיטלפונקט ומדגיש: "מה היה יותר קדוש בזמנו מההתנחלויות? השמאל נתפש כהזוי וזה שיח שקיים גם כיום. אבל העובדה היא שדברים זזו, המציאות השתנתה ואיתה התובנות".
שחקנים חדשים, פצעים ישנים
המפגש המחודש עם "מאמי" עורר בו התקף נוסטלגי. "ההצגה עלתה לראשונה לפני שהשחקנים הנוכחיים נולדו ובניגוד אלינו, הם שייכים לדור שלא מדבר פוליטיקה. אבל העובדות ההיסטוריות כנראה לא משמעותית, לצורך העניין, כי המחזה מדבר על אתוס לאומי, קיבעונות וסטיגמות שלא השתנו. גם היום יש פה סוג של פטריוטיות מזויפת, קורבנוּת מבחילה שאי אפשר לסבול. כלום לא השתנה למעט ההתחרדות והמשיחיות במקומות שאותם המדינה השאירה כעזובה. שם מקווים שמה שהמדינה לא תיתן, יתנו הצדיקים. אם מדברים על כישלונות הציונות, זה אחד מהם".
צפו בביצוע השיר "לו יכולתי" בביצוע ההפקה החדשה של "בית צבי"
במפגש שיערוך השבוע עם משתתפי ההפקה החדשה, היה רוצה לחדד נקודה מהותית. "יש לי תחושה שבשביל דור השחקנים הנוכחי להעלות את 'הלו דולי', 'שיקגו' או 'מאמי', זה אותו דבר. זה לא. 'מאמי' אינו מחזמר", מדגיש מיטלפונקט. הוא חשש ממבוכה אבל התאהב מחדש בחומר. "התנסחויות ובעיקר חריזה עלולות להישמע אחרי שנים פתטיות או לאבד משמעות. שמחתי לגלות שהחומר עדיין טרי, שהשפה עדיין עובדת, שגם הצד היותר פואטי של המחזה, משאירים עדיין סוג של שריטה בלב".
השריטה בלב שעליה מדבר מיטלפונקט, לא רק נוסטלגית. "חתן בלי גרוש וכלה בלי מקצוע, באי החתונה שאוספים אוכל ליום המחר, החלום לנסוע לאילת בירח הדבש, זה עולם שהייתי מחובר אליו וכתבתי עליו במחזות כמו 'בובה' או 'מי תהום'. מהבחינה הזו, נזרקתי לאחור. זה מה שריגש", הוא אומר, "אני מיפו. בשנות החמישים, יפו היתה עיירה בדרום. המרחק שלה מתל אביב לא היה רק חמש תחנות בקו 46, אלא עולם שלם. אני מכיר את המקומות והאנשים האלה. הייתי שם".
"מאמי" נכתב אחרי סדרה של סאטירות שיצר במשותף עם יהושע סובול. הפורמט עבד אבל מיטלפונקט הרגיש שהוא ממחזר את עצמו. "הגענו למיצוי. עוד סאטירה פוליטית היתה ללכת למקום מאד נוח. לא רציתי לשכנע את המשוכנעים, לכתוב לצודקים בעיני עצמם, לבוא שוב בשערי 'בית הכנסת החילוני' כמו שנהוג היה לקרוא לתיאטרון ששימש לוידוי או למירוק מצפון. זה היה חלק מטקס חשוב, שלא קיים היום וחבל, אבל אז רציתי לשבור".
שברת גם את המבנה המקובל של הצגה כשבחרת זמרים ולא שחקנים
"רציתי לספר סיפור דרך שירה ולכן, בניגוד למחזות זמר, לא היה צורך בשחקנים ששרים אלא בזמרים ומוזיקאים חזקים ובעלי נוכחות".
את בנאי הזמין לפגישה אחרי ששמע במקרה את 'עיר מקלט' ברדיו. "היה לי ברור שרק הוא יכול לעשות את זה, אבל אהוד בכלל לא היה בטוח שהגיע זמנו לעמוד על במה", מספר מיטלפונקט, "הוא בדיוק התחיל את דרכו עם 'הפליטים' ורצה לקחת את הזמן להחליט. אחרי יומיים חזר עם שירים מולחנים".
בשנת 2002, בניגוד לכל הציפיות, העלה תיאטרון הבימה הפקה שנייה של אופרת הרוק. "ההיסטוריה הוכיחה שהפקות פוליטיות מחוץ לרחם הקונצנזוס, יכולות לעבוד במסגרות לא יקרות מדי כך שאם ייפלו, זו לא תהיה התרסקות. לכסות נזקים של כישלון להפקה שכזו על במה מרכזית, ייקח שנתיים לתקן. לא חשבנו שתיאטרון רפרטוארי ירצה להסתכן". אחרי זמן קצר של הופעות בהאנגר בנמל תל אביב, ההפקה ירדה.
כיום, מיטלפונקט מעדיף לעסוק במחוזות אחרים. "סאטירות פוליטיות אני כבר לא אכתוב. איבדתי עניין בז'ורנליזם בימתי שמגיב למציאות באופן ישיר. לפני 20 שנה היה בזה חן, היום אני חושב שסאטירה זה עניין לצעירים שבוער להם לצעוק את הכעס. זה לא שהרמתי ידיים, הכלים שלי השתכללו ואני מעדיף לדבר על אותם הדברים אחרת. אני צולל לעבר, למקורות שחושפים תהליכים ולא רק את הנראה לעין".
